Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויקחו בני אהרן, לדעתי כשראו בני אהרן רוב הכבוד והטובה שעושה השם עם עמו וכהניו , שהקריב אביהם העולה והמנחה והחטאת והשלמים , וכלם ערבו לגבוה , נועצו יחדיו לכבד את השם גם בקטרת , ולכנס לפנים בהיכל להקטירו , ואיננו הקטרת הקרבה בכל יום בבקר ובערב , אלא מדעתם עשו כן , וכמו שיתבאר : ויתנו בהן אש , מן הגחלים שעל מזבח הנחשת , וזוהי דעת ר׳ ישמעאל בת"כ וגם לדעת ר׳ עקיבא שאמר מן הכירים נטלו , לא חטאו בזה , שהרי לא נצטוו להקטיר קטרת זו , שיצטרכו לקחת אש מעל המזבח כמו שנצטוה לעשות הכ"ג ביה"כ , ואולי יותר נכון שיקחו מן הכירים , ולא מאשי ה׳ אשר על המזבח , כמו שתבין מדברנו (פרשה ו׳ ו׳) : עליה , על האש : ויקריבו לפני ה׳ , בהיכל , כמו מזבח קטרת הסמים לפני ה׳ (לעיל ד׳ ו׳) , ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ (שם י"ו י"ח) : אש זרה , פי׳ רשב"ם ז"ל שזה המעשה היה קודם שיצא האש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח , שהרי היה קטרת של שחר והיא קודמת לאברים , ואז יצא אש מלפני ה׳ מבית קדש הקדשים דרך מזבח הזהב , ושם מצאה בני אהרן אצל מזבח הזהב מקטירים קטרת שהוא קודם להקטרת תמיד ושרפה אותם , ומשם יצאה אל מזבח העולה ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים , ואמר כי ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם , הוא עצמו ותצא אש של פסוק ראשון , והביא דוגמא ממקראו׳ אחרות , אין פי׳ זה נכון , כי לדעת רבותינו ז"ל שמיני למלואים היה ר"ח ניסן , כבר הקטיר משה קטרת של שחר , כמו שבארנו (פסוק א׳) , ואם כפי הפשט שהיה שמיני לחדש , היתה עבודת הקטרת בכ"ג , כי עבודות היום היתה בכ"ג ? ועוד למה לקחו איש מחתתו , והקטירו אחת ולא שתים ? ועוד שהקטרת שבכל יום היא על המזבח , והם נתנוהו על המחתה ? ועוד אם כן בעוד אהרן בעזרה עומד ומקריב קרבנות היום , מתו הם בהיכל , וכשבא אח"כ משה ואהרן אל אהל מועד , היו מוטלים שם פגריהם , ואיך יצאו וברכו את העם והחרישו ולא הגידו דבר , כל זה דברי תמה , ולמה נסרס המקראות , ובעזוב פשוטן של דברים שהקטירו קטרת זו מדעת עצמם , והכתוב עצמו אומר אשר לא צוה אותם , וקטרת של שחר נצטוו להקטיר , ואם הרב ז"ל רצה ליישב זה ואמר אשר לא צוה אותם ביום זה , אעפ"י שבשאר הימים כתוב ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח , היום לא צוה , שלא רצה משה שיביאו אש של הדיוט , לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה , ולא טוב היום להביא אש זרה , כדי שיתקדש ש"ש וידעו הכל כי אש בא מן השמים , כמו שאמר אליהו ואש לא תשימו , לפי שהיה רוצה לקדש ש"ש בירידת האש מלמעלה , כל זה תמה בעיני , שאם ביום זה לא נתנו אש על מזבח העולה , איך נאמר בענין ואת החלב וגו׳ הקטיר המזבחה , וכן כתוב בעולה ובמנחה ובשלמים , ואין הקטרה בלא אש , ומה שחשב הרב ז"ל להשיב על זה רמזנו עליו (פסוק יו"ד) , ואין לקבל תשובתו , ועוד חלילה לנדב ואביהוא קרובי השם שיעברו על מצות משה במקום שיש חלול השם ? ועוד מהו אשר לא צוה אותם , אשר צוה שלא לעשות ? והאמת לדעתי שהכתובי׳ נאמרים על הסדר , ונדב ואביהוא גדולי עולם היו , וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה׳ , אבל מרוב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים להקטיר כל אחד קטרת סמים דקה , ולא נצטוו מפי משה שיעשו כן , אלא מדעתם עשו , וזהו אשר לא צוה אותם . אבל האש שנטלו היה ממזבח החיצון כמשפטו בכל יום , או מן הכירי׳ וכמו שאמרנו , ואין אש זרה הנאמ׳ כאן אש ממש , אלא כמו אשה ריח ניחח , שענינו מאכל אש , כאילו אמר מתנת אש זרה , שלא נצטוו עליה , וכמו שפרשנו (פרשה א׳ ט׳) , שמן אשי ה׳ הנפרד אש , כמו קן מן קני ושן מן שני , וטעם שלא אמר קטרת זרה , כמו לא תעלו עליו קטרת זרה וגו׳ (שמות ל׳ ט׳) ׳ לפי שקטרת זרה היא על שתי ענינים האחד כפי׳ רש"י ז"ל שם שכל קטרת מלבד קטרת חובה זרה היא , והם לא עברו על לאו זה , כי לא הקטירוה על המזבח , שהכתוב מעיד ויקחו שני בני אהרן איש מחתתו וגו׳ , וישימו עליה קטרת , הרי שהקטירוה על המחתה , והענין השני כמו שתרגם אונקלוס ז"ל קטרת זרה קטרת בוסמין נוכראין , ממרקחת סמים זרים , וגם על זה לא עברו , כי הם הקטירו קטורת כשרה , ולכן הוצרך לומר אש זרה מתנת אש זרה , ששמו אש במחתה ונתנו עליה קטרת , ולא נזכרה מתנת אש כזו בתורה , לבד ביה"כ שמקטיר הכ"ג קטרת כזו לפני ולפנים , ועדיין לא נאמרה להם פרשת יה"כ , שהרי נאמר בה אחרי מות שני בני אהרן , וזהו שפירש אשר לא צוה אותם , וזוהי הזרות שלא צוה שיקריבו ביום זה קטרת כזו , וביותר שנכנסו לפנים בהיכל או בק"ק , לא שעברו על לאו ואל יבוא בכל עת אל הקדש , שעדיין לא הוזהרו עליו , שעל כן נאמר אחרי מות שני בני אהרן וגו׳ ואל יבוא בכל עת אל הקדש (לקמן ט"ז א׳) ,אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא להיות צנועים , כאמרו והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו׳ ח׳) , ולירוא מגשת אל הקדש אם לא נקראו לבוא שם , ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם , טרם ישאלו פי משה רבם ואהרן אביהם , וחטאו בשתים על ההקרבה ועל הקריבה , לא שעברו חלילה על לאו מפורש בתורה , וכל שכן שלא עברו על מצות משה שצוה מפי הגבורה שלא להבעיר אש במשכן ביום זה כדי שיתקדש ש"ש בא אש מן השמים ,אלא מעולם לא צוה משה כן ,ואין זכר בכתוב מענין זה , אלא ביום זה היה מערכה על המזבח ככל ז׳ ימי מלואים שקדמו , וקטרת של שחר של אותו היום כבר היתה קרבה בזמנו על ידי משה , ולא הוצרך הכתוב להזכירו , כמו שלא זכר שעשה עולת התמיד , ועל כרחנו נאמר שהיתה אש יוקדת על המזבח , שהרי בשבעת ימי המלואים היה אש והקטירו בכל יום קרבנות המלאים , וכיון שבערה פעם אחת איך כבתה , והכתוב אומר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה , ואם בעבור שיתקדש ש"ש וידעו כי בא אש מן השמים , אין בכך כלום , והרב ז"ל הפריז על המדה , כי העולה והחלבים הקטרים על אש הדיוט צריכין כמה שעות עד שיתעכלו , ובאותו היום אחר שערך הכל על האש , ראו ישראל כי אש יצאה מלפני ה׳ , וכרגע אכלה את העולה ואת החלבים , לא השאירה עלם , פתאום היה הכל לדשן , אולי נאכלו מכל וכל ולא נשאר אפילו דשן , וזה הפלא ופלא בכח האש הנפלאה הזאת , אז ידעו כלם כי מאת ה׳ היתה זאת , דומה ממש לאש מן השמים ביום חנוך בית עולמים בימי שלמה , סוף דבר לא חטאו שני גדולי עולם הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות , רק עברו גבול המוסר והצניעות , ובעבור גדולתם נחשב להם לעון ומתו . שוב ראיתי שכן דעת רבותינו בברייתא דת"כ שאמרו ויקחו שני בני אהרן , אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה , עמדו להוסיף אהבה על אהבה , וזה כדברנו שמרוב שמחה שראו אש חדשה שלחכה הכל , הוסיפו אהבה על אהבה לשרת לפני ה׳ גם בקטרת חדשה נוסף על קרבנות החנוך שהקריבו בו ביום , ואמרו עוד ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אותם , ר׳ ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש , ת"ל אשר לא צוה אותם , הכניסוה בלא עצה , וגם זה כדברינו שלקחו הגחלים מעל המזבח כמשפט , אבל היה המעשה עצמו זר , לפי שלא נצטוו להקטירו , ועל זה אמרו הכניסוה בלא עצה , וכן אמר ר׳ עקיבא שלא נמלכו במשה רבם , וכן אמר ר׳ אליעזר שמתו לפי שהורו הלכה בפני רבן , דעת כלם שנתחייבו בעבור שעשו מלבן לא שנחלקו חלילה על משה , אלא שגברה עליהן אהבת המקום ב"ה ועשו מה שעשו , וכן דעת כל התנאים שחטאו בהקרבה ובקריבה , שהרי אמר בכתוב אחר בקרבתם לפני ה׳ וימותו (פרשה ט"ז א׳) , שהיא הקריבה , וכתוב בהקריבם אש זרה לפני ה׳ , שהיא ההקרבה , ולדעתי ר׳ ישמעאל שאמר שתויי יין נכנסו למקדש , תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין , אין כונתו שבחטא זה מתו , שהרי לא נצטוו עדיין , אבל היין גרם להם שחטאו , כי לולי ששתו והתערבב דעתם , לא היו גדולים וצנועים כאלה עושים מעשה זה מדעת עצמן ; [° א"ה יש מרז"ל אמרו שחטאו באש זרה ממש , וכך שנינו בת"כ (סי׳ כ"ג) דבר אחר ביון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים , ולא ירדה שכינה לישראל , אמר לו נדב לאביהוא וכי יש תבשיל בלא אש , מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית ק"ק וכו׳ , וכן אמר ר"ע שם (סי׳ ל"ב) שנטלו אש מן הכיריים , והיתה א"כ אש מן ההדיוט ° ] : (ב) ותצא אש מלפני ה׳ , לפי שעשו מה שעשו לכבוד השם , כבדם במותם , ומתו באש שיצאה מלפני השם , וכן אמרו בת"כ אמר להם הקב"ה אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי , אתם הכנסתם לפני אש טמאה , אני אשרוף אתכם באש טהורה , ולא אש טמאה ממש , שאין באש טומאה , גם אם לקחוהו מן הכיריים , ובאמרם ז"ל הלא כה דברי כאש וגו׳ מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אינן מקבלין טומאה , אלא טמאה להקרבה , כי לא צוה אותם להקריבה , כמו ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳ וגו׳ ( פ׳ ך"ז ) שאינו טמאה ממש , אלא בעלת מום הכשרה לאכילה וטמאה להקרבה : וימתו לפני ה' , כשבערה בם אש בעודן חיים לא הלכו לחוץ ואח"כ מתו , אלא מתו לפני ה' במקום שהקריבו הקטרת : (ג) ויאמר משה אל אהרן , פי' רשב"ם ז"ל כששמע אהרן היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו , ואמר אליו משה אל תתאבל ואל תבכה ואל תניח עבודה , כי ה' דבר בקרובי אקדש , בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש , ולא יחללו עבודתי , שכן אמר לו הקב"ה והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ואת בגדיו לא יפרום , ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו , הא אם לא יצא קדש , אין מוקדם ומאוחר בתורה , ועל פני כל העם אכבד , זהו כבוד השכינה שרואה בניו מתים, ומניח אבלו בעבודת בוראו , ואין טעמו נראה לי , שהם כבר נאמרה פרשת טומאה לאהרן , חלילה לקדוש ה' כמוהו שיניח עבודה ויצא עד שהוצרך משה להזהירו , ואם לא נאמרה עדיין , היה לו לומר לאהרן כך קבלתי שהכהן הגדול מאחיו לא יטמא גם לששה קרובים , ושיעבוד אונן ולא יחלל , ומה טעם למאמר קצר זה שאמר לו בקרובי אקדש · ולדעתי נחם משה את אהרן , שלא יצטער לחשוב שהיו בניו חלילה חוטאים בסתר , ועל כן בערה בם אש ה' , אלא מקרובי השם היו , מן הקדושים אשר באהרן , ובעבור גדולתם נענשו , כי כן דרכו של הקב"ה להקדש בקרובים אליו , וזהו שאמר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש , כשדבר בי בהר סיני והודיעני את דרכיו , אמר לי בקרובי אקדש , ועכשיו אנו רואין מעשה זה בשני בניך , שנקדש בהן המלך הקדוש , כי דקדק עמהם מאד על חטא שחטאו מתוך בגעגועי אהבה כמו שפרשנו, למען דעת כי השם קדוש ומרומם על מחשבת בני האדם , שמדרך האדם לחוס על קרוביו ונושא להם פנים מאהבתו אותם , והשם נוהג להפך , וכן קרה למשה ולאהרן שבעבור חטא אחד שחטאו במי מריבה, שמקנאתם על כבוד המקום ב"ה באו אליו , נקנסה עליהם מיתה , ונאמר גם שם המה מי מריבת קדש וגו' ויקדש בם , וא"כ נתקיים מאמר בקרובי אקדש גם במשה גם באהרן , והדברים דומים כי נדב ואביהוא היו כהנים משוחים , וטרחו הרבה להתקדש ולמדו סדר העבודה , וטרם גמרו העבודה הראשונה מתו ולא זכו לכהונה , ככה משה ואהרן שטרחו הרבה להביא את ישראל לארץ , ומעט קודם שבאו לארץ מתו , ומה שאמרו חכמים סבור הייתי או בי או בך , עכשיו אני רואה שהן גדולים ממני וממך , לסוף נגלה שנתקיים גם בהם : ועל פני כל העם אכבד , פי' רש"י ז"ל כשהקב"ה עושה דין בצדיקים, מתירא ומתעלה ומתקלס , אם כן בצדיקים כל שכן ברשעים , וכן אמר ראב"ע ז"ל כאשר אראה בקרובי קדושתי , אז אהיה נכבד , ועל פני כל העם אכבד ויראו ממני, ואפש' שהכונ' עוד כשאני עוש' דין בקרובי אקדש כמו שפרשנו, ועל פני כל העם, כשאני עושה דין בכל עם ועם אכבד יכבד שמי לעיני הגוי' וידעו כי גבור ונורא אנכי, כמו מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה (תהלים כ"ד ח') , וכן ואכבדה בפרעה ובכל חילו , ע"י אותות ומופתים שנלחם עמם : וידם אהרן , שהיה בוכה בקול ואז שתק תפי' רמב"ן ז"ל, והוא לשון שתיקה, כמו ידמו כאבן (שמות ט"ו ט"ז), וכן רש"י ז"ל פי' לשון שתיקה , ויראה לי שאיננו לבד שתיקה מקול בכיה , אבל הוא ענין סבלנות ודממת הנפש , שלא תחשוב מחשבות יגון והרהורי צער, מה שלועזין (גדולד) , כמו דום לה' והתחולל לו אל תתחר במצליח דרכו וגו' (תהלי' ל"ז ז') , כלומר שתשקוט נפשו מתהומת הקנאה והכעס ברשעים מצליחים דרכם , וכן ישב בדד וידום (איכה ג' כ"ח) , טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' (שם שם כ"ו) , וכן אהרן שקט לבו מהצטער , ודבקה נפשו בה' המתקדש בקדושיו : (ד) קרבו משמעות המלה שיקרבו אל המקום שהיו שם המתים , והיה בעזרה, שאם בהיכל, היה לו לומר בואו אל הקדש, וזהו שאמרו בברייתא דת"כ לא מתו בני אהרן אלא בחוץ מקום שהלוים מותרים שם ליכנס שנאמר ויקרבו וישאום בכתנותם, א"כ למה נאמר וימותו לפני ה' נגפם המלאך והוציאם , כלומר שהנגיפה של מות היתה בפנים , ועם הנגיפה הוציאן לחוץ ושם מתו ר' עקיבא אומר לא מתו אלא בפנים שנא' וימותו לפני ה' , וכמו שפרשנו למעלה (פסוק ג') , א"כ למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנותם , שהטילו בהם אכות של ברזל וגררום לחוץ , ולא נכנסו לפנים , לפי שהיה אפשר להוציאם מבלי שיבואו להיכל : מאת פני הקדש , אפילו לדעת האומר שמתו בעזרה במקום שהלוים מותרין ליכנס גם הוא קדש כנגד המחנה, וכן אמר ראב"ע ז"ל. אל מחוץ למחנה, לקברם: (ה) ויקרבו, פרשתיו · בכתנתם, של המתים , ולמדנו שלא נשרפו אפי' בגדיהם ,וגם במותם היו עליהם , להורות כי הקדושי' הללו ראוין ללבוש בגדי כבוד ותפארת , שהוזה עליהן משמן משחת קדש , וגם מדרך הסברא ידענו שלא הפשיטום בקדש , אבל רמז שלא נגעו במתים עצמם , אלא נשאום בכתנותם שאחזו בשולי הכתנות ונשאום עד מחוץ למחנה וקברו אותם , וכשבאו מחוץ למחנה הפשיטו בגדי הכהונה וקברו אותם בתכריכי מתים , ויאמר רמב"ן ז"ל שאחרי כן טהרו הבגדים הקדושים והיו לשאר הכהני' : (ו) ויאמר משה אל אהרן , לשלשתן צוה כל האמור בענין , ולהלן נצטוה עליהן הכהן הגדול לבד , שנאמר והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום , ומן המקדש לא יצא (פר' כ"א י' י"ב) , שלא יניח עבודה ויצא , אלא יעבוד אונן , אבל כהן הדיוט מותר בשלשתן , ומחלל עבודה באנינות , וכאן הזהיר עליהן לו ולבניו , לפי שהיו כלם כמשחים בשמן המשחה , כמו שאמר בסוף הענין כי שמן משחת ה' עליכם , אבל לדורות כהן הדיוט פורע ופורם ואינו מקריב אונן , וכן פי' רשב"ם ז"ל , ורש"י ז"ל אמר אל תערבבו שמחתו של מקום , אבל רמב"ן ז"ל אמר אפשר שיהיה זה נוהג כל ימיהם באלעזר ואיתמר ויהיה דינם כמשוח מלחמה שאינו פורע ואינו פורם ואינו מטמא למתים ככ"ג , אבל אינו מקריב אונן , וכל זה בעבור שנמשחו בשמן המשחה , ויהיה זה טעם כי שמן משחת ה' עליכם , ונראין דבריו ועוד אפרש · תפרעו , גדול שער כאבל , כמו בנזיר גדל פרע שער ראשו (במדבר ו' ה') , וכן ופרע לא ישלחו (יחזקאל מ"ד כ') , כמו כי פרוע הוא (שמות ל"ב כ"ה) , ואל תפרעו (משלי ח' ל"ג) , שהוא הערבוב בלי סדר , ובלועז (פרווילדרט) , וכן דרך מי שאינו מספר שערתיו משולחים בלי סדר וקשוט ומתגוללים , וכן לענין הנפש כשאינו מתקן מדותיו על פי החכמה הרי הוא פרוע , וכן התרת קליעת השער באשה המתקשטת בשערותי' נקרא פריעה. כמו ופרע את ראש האשה (במדבר ה' י"ח) , וכן תרגם החכם המעתיק (ניכט ווילד וואכסן לאסן) . לא תפרמו , לא תקרעו כדרך המתאבלים על מת · ולא תמתו, הא אם תעשו כן תמותו · ועל כל העדה יקצף, ולא מושך גם על זה , ולא על כל העדה יקצוף , כי אתם תכפרו בעדם ואם אתם תחטאו ויקצוף עליכם על כל העדה יקצוף · ואחיכם כל בית ישראל, שמא תצטערו שאני מצוה אתכם לנהוג כן, וכדי בזיון לאחיכם המתים , שלא יבכו ולא יספדו להם, אלא תדעו כי יקרו בעיני מאד , והנני מצוה שיבכו כל בית ישראל את השרפה אשר שרף ה' , על שנסתלקו מהם שני שרי ישראל אלה, ומה שצויתי עליכם הכהנים , הוא בעבור קדושתכם שאתם קדושים לעבודתי ולא תחללום : (ז) ומפתח א"מ לא תצאו , שלא תניחו העבוד' ותצאו להתאבל , אבל שלא בשעת עבודה מותרים לצאת לדרכם , כמו מקרא הנאמר בסוף נו ושם פרשנוהו , וכן אמרו רז"ל בת"כ , והרמב"ן ז"ל האריך בזה , ואמר שזה לאהרן לבדו שהיה מקריב ביום זה אונן , אבל בניו שאינן מקריבין אוננין מה טעם להזהירם ? ואמר שהוא אזהרה לדורות לכל כהן שלא יניח עבודה ויצא כשיכול לעשותה , או שהיה הוראת שעה לבנים ביום זה כאביהם · ולדעתי אפשר לפי שבני אהרן לבדם נמשחו בשמן המשחה , היה עליהם משפט הכ"ג וגדולתו שמקריבין אוננין , שעליו אמר כי שמן משחת ה' עליכם , אבל בניהם אינן נמשחים זולתי הכה"ג, אבל דעת רבותינו ז"ל אינו כן שאמרו וכי הם הקריבו והלא אני הקרבתי · (ח) אל אהרן לאמר, למשה שיאמר לאהרן , וכמו שפרשנו (פרשה א' א') . ונתיחד אליו הדבור בתורה לכבודו , ובפי' ראב"ע ז"ל אל אהרן , כי נביא היה , ואין זה נכון , שאעפ"י שהיה נביא לא היה נביא תורה , ועיקר כפרושו השני ע"י משה , כמו דבר אל אחז , וכן ויאמר ה' אל דוד אבי יען אשר היה עם לבבך וגו' , ומפורש בס' שמואל שהיתה הנבואה לנתן הנביא : (ט) יין ושכר אל תשת , נחלקו בו תנאים בברייתא , חכמים אומרים , שאינו חייב מיתה עד שישתה יין דרך שכרותו, רביעית יין בן ארבעים יום , אבל שתה פחות מרביעית , או יין מגיתו אינו במיתה אלא באזהרה , ועל שאר המשכרים אינו חייב כלום , ואם כן דומה ליין ושכר האמור אצל נזיר שמותר בשאר המשכרין , ואינו אסור אלא ביין , וכמו הנזיר בעבור שפורש עצמו מן היין לבדו נקרא קדוש , כן לענין קדושת המקדש הנכנס בו צריך לפרוש מן היין , אפילו פחות מרביעית ואפילו יין מגתו שאינו משכר , על הכל באזהרה , אלא לפי שהחמירה תורה יותר בשכר והוא בעונש מיתה , ראינו שהקפידה גם על השכרות , ולכן אעפ"י שעל שאר המשכרין אין מיתה ואין אזהרה למלקות , עובר עליהן באסור תורה, וכל שכן הוא מן להבדיל ולהורות שבפסוקים הסמוכים וכמ"ש , ור' יהודה מפרש שכר לרבות שאר המשכרין כולם לאזהרה , ועל היין במיתה אפי' פחות מרביעית ואפילו יין מגתו , ואם כן אסור יין בעבור קדושה , ושאר כל המשכרין בעבור בלבול הדעת, ור' אליעזר סובר ג"כ כר' יהודה, שעל היין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה , אלא שגם על היין אינו חייב רק כששותהו דרך שכרותו רביעית ובן מ' יום, אבל פחות מרביעית או מגתו או שנתן לתוכו מים שאינו משכר אינו חייב , וא"כ לדעת שלשתן חמור שתוי יין משתוי שאר משכרים, וכל זה בעבור קדושת המקום , וכן לדעת שלשתן הקפידה התורה על השכרות , ובגמרא (כריתות) פסקו ההלכה כר' אליעזר , וכן נראה מהלכות רמב"ם ז"ל · אל תשת אתה , לכבוד כהונתו הגדולה ייחדו לבדו וכן אמר אל תשת ובניך אתך, שהן כהנים כמוך , אבל זרים לא הוזהרו בלאו זה שאפילו בני אהרן שאינן כשרים לכהונה , כגון חללים ובעלי מומין נתמעטו ממקרא זה , והטעם מתבאר מדברנו בסמוך · בבאכם אל אהל מועד , זהו ההיכל, ולפי הפשט חייבה הכתוב על הכניסה לבדה , אפילו לא עבד , בעבור קדושת המקום , וכן דעת רמב"ם ז"ל (ביאת מקדש פ"א א' ט"ו) , אלא שהבדיל בין ביאה בלי עבודה , ובין עובד שתוי , שהעובד במיתה , והנכנס בלי עבודה באזהרה , ועל זה התעורר רמב"ן ז"ל ואמר (בס' המצות ל"ת ע"ג) אם פסוק זה נאמר אפילו על ביאה ריקנית , יתחייב עליה מיתה שנאמר בו ולא תמותו , ואם הכתוב מדבר בביאת עבודה לבד , בביאה בלי עבודה מניין לו האזהרה , ולפי שפשט הכתוב מסכים לסברת רמב"ם ז"ל , אחשוב שהוא סובר שהכתוב מזהיר גם על ביאה ריקנית , אלא שהוסיף ולא תמותו כמפחיד, שאם תבואו קרוב הדבר שתעבדו שם ותמותו , וכן נראה מאמרו אתה ובניך אתך, אינו מזהיר אלא לכהנים כשרים לעבודה , לא לזרים ולא חללים ובעלי מומין, למדנו שעיקר הטעם הוא בשביל העבודה , ועליה אמר ולא תמותו, תדע שאילו ביאה ריקנית ועבודה שוין בעונש , יאמר שתויי יין ושכר אל תבואו אל אהל מועד ולא תמותו , עכשיו שאמר יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל א"מ , ענינו בבואכם אל א"מ , במקום העבודה ובשעת העבודה אל תשתו יין ושכר , שלא תמותו אם תעבדוני , ומכלל זה נשמע שהנכנס באזהרה , ושאינו עובר בלאו זה , אלא כשנכנס ביום בשעת עבודה , וכן הדין במזבח , שאם יעלה על המזבח שתוי , אפילו לא יעבוד , עובר בלאו , ואם עבד חייב מיתה , ואין האזהרה אלא על ההיכל ועל המזבח שהן מקומות העבודה , אבל בעזרה אפילו בצד המזבח , או בין האולם ולמזבח מותר לבוא מן התורה' וזה נגד סברת רמב"ם ז"ל שחייב אותו מלקות אם נכנס מן המזבח ולפנים, ולא מצאנו כן , ומה ששנינו (כלים פ"א) בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם , אינו אלא מעלות דרבנן כמו שאמרו בגמרא, וברור אצלי שגם ראב"ד ז"ל בעיקר הדין סובר כמוהו שמוזהר על כניסה בלי עבודה , רק על מה שאמר ר"מ ז"ל אם נכנס מן המזבח ולפנים , השיג ואמר זה לא מצאתיו אלא כשהוא קרב למזבח וכו' , אבל לפנים מן המזבח מעלות דרבנן הן ואין בהם מלקות ולא מיתה , וזהו כדברנו והמבין יבין , והרב בעל כ"מ ז"ל הבין מדבריו שטתו ושטת הרמב"ן ז"ל אחת היא , ולדעתי אינו כן, ונראה שלא השיגו בראש הפרק , וכן נאמר אצל רחיצת ידים ורגלים בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת ירחצו מים ולא ימותו (שמות ל' כ') , אפילו לא ישרת עובר בל"ת כפשט לשון בבואם אל א"מ , וכלשון בגשתם , שלא אמר או טרם ישרתו על המזבח , כי מזהיר על ההגשה , והוסיף לשרת בעבור ולא ימותו , שאין מיתה אלא בעובד, וכן אמרו בברייתא רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל א"מ , ונאמר שם בבואכם אל א"מ , מה להלן עשה את היציאה כביאה , ואת המזבח כא"מ , ואינו חייב אלא בשעת בעבודה , אף בבואכם אל א"מ האמור כאן עשה את היציאה כביאה ולמזבח כא"מ , ולא יהא חייב אלא בשעת העבודה , למדנו שאינו חייב אלא בהיכל ומזבח שהן מקומות העבודה ורק בשעת העבודה , וכן הזהיר בבעלי מומין אך אל הפרכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש כי מום בו (פרשה כ"א כ"ג) , אפי' ביאה בלי עבודה , ושם אפרש יותר בעז"ה , ורמב"ן ז"ל סובר שאין האזהרה אלא כשעובד שתוי , וכשאינו עובד אינו חייב כלום על הכניסה , ומפרש בשעת עבודה עבודה ממש שצריך לעבוד שתוי , ואין פשט הכתוב משמע כן , לדבריו יאמ' סתם שתוי יין ושכר אל יעבוד ולא ימות , וכן יאמר ברחיצת ידים ורגלים , ובין אהל מועד בין המזבח בכלל , שכלן מקומות של עבודה הן · חקת עולם לדרתיכם , לא אתם בעבור שנמשחתם בשמן המשחה , ולא היום שנתחנך המשכן , אלא חקת עולם סלה ובית עולמים לדור דור : (י) ולהבדיל בין הקדש , לדברנו (פסוק ט') שלשה התנאים מודים שהחמירה תורה ביין יותר משאר המשכרין , בעבור קדושת המקדש וכן מודים כלם שהקפידה תורה על השכרות , אפילו לא שתה יין , אם כן יפה אמר ולהבדיל , כלומר כמו שאסרתי שתוי במקדש , והחמרתי עליו במיתה או באזהרה בעבור קדושת המקום שנכנס בו , יש עוד איסור בענין השכרות בעבור להבדיל ולהורות כי המבולבל בשכרותו יטעה בין קדש לחול ויטעה בהוראותיו , וזהו טעם וי"ו ולהבדיל שאילו אמר להבדיל , הייתי אומר שעל כן אסור יין ושכר לפי שצריכין להבדיל ולהורות ואין הדבר כן שעיקר האזהרה והעונש בעבור קדושת המקדש והעבוד' , שאילו בעבור להבדיל ולהורות מה לי יין מה לי שאר המשכרים , ולמה על היין לבדו במיתה , וכל שכן לחכמים ור' יהודה המחייבין על היין אפי' מעט ומגתו שאינו משכר כלל , עכשיו שאמר ולהבדיל בוי"ו הוא ענין אחר , כאילו אומר מלבד קדושת המקדש שבעבורו אסרתי יין ושכר , יש עוד בענין השכרות איסור בעבור להבדיל ולהורות , ומודים כלם שלענין ההוראה צריך שישתה רביעית המשכר , ושאין עליו לא מיתה ולא אזהרה , כי כתוב זה ענין חדש הוא , כמספר שיזכרו שמוטל עליהם להבדיל ולהורות , ושישתמרו גם אז מן השכרות , אבל לא נכתב על זה עונש ולא אזהרה , וכן דעת הרב המעתיק בהעתקתו , שוב ראיתי שכן דעת רמב"ן ז"ל בספר מצות (לתע"ג) שאין על להבדיל ולהורות אזהרה אלא עשה , שלאו הבא מכלל עשה עשה , והסתייע מלשון הברייתא בת"כ ששנו אתה ובניך במיתה ואין ישראל בהוראתם במיתה , ואילו היו בהוראתן באזהרה , היה אומרים בלשון המורגל להם ואין ישראל בהוראתן במיתה אלא באזהרה , ודרך זה ישר בפשט הכתובים · הקדש ובין החל , אתה ובניך אתך תבדילו בין הקדש ובין החול, שתורו לעם מה בין קדש לחול , הן מקומות הקדש , הן בשר קדש וכלי הקדש שינהגו בהן כראוי , וכן להבדיל בין ימים של קדש לימים של חול וכדומה לזה · ובין הטמא ובין הטהור , זהו בחולין , כמו הבע"ח הטהורים לאכילה והטמאים , וכן טומאת הגוף וטהרתו , מה הן הדברי' המטמאין , וכן טומאת נגעים וטהרתן · החל , אמר ראב"ע ז"ל שהוא מלשון חלול , ואומר אני כי חול הפך ממלת קדש , כי אין חלול לשון בזיון או רעה , אלא ענין פחות וגרוע מדבר המתעלה ממנו , וגם הפחות נכבד כפי ערכו , אבל חול הוא לעמת הקדש , המתעלה עליו ונבדל ממנו , כי כל קדש נעלה ונבדל מענין חול , ומה שאסור בקדש מפני קדושתו , אין בזיון ואין רע כשיעשה בחולין , וזה ענין ימי חול נגד ימי קדש , ומקומות חול נגד מקומות קדש וכלי חול נגד כלי קדש , ומאכל חול נגד מאכל קדש , ולכן תמצא תמיד לשון חלול בקדשים , שעניינו שנוהג בקדש כדרך שנוהג בחולין , ולדעתי עוד שמטעם זה נקרא שם חול לעמת העפר , שהחול גרוע ממנו מאד , שאינו ראוי לזריעה ולצמיחה כמו העפר , ובפרשת אמור בעז"ה נדבר עוד בזה : (יא) ולהורת את בני ישראל , וכן אתם תורו את ב"י את הדרך ילכו בם ואת המעשה אשר יעשון , בכל דברי התורה הזאת , בענין יורו משפטיך ליעקב וגו' (דברים ל"ג י') , ככל אשר יורו אתכם הכהנים (שם כ"ד ח') , וזהו את כל החקים וגו' , שהן כלל התורה והמצות , וזכר תחלה בין הקדש ובין החול , לפי שזאת על הכהנים לבדם שומרי המקדש וכליו , וכן בין הטמא ובין הטהור , יש מהן מצוה על הכהנים , כמו טומאת נגעים וטהרתן , אבל שאר החקים יכולים כל חכמי ישראל להורות , וזכרו בפני עצמו , שגם בזה הכהנים עיקר · אשר דבר , לא אמר אשר צוה , כי דבר דברים רמזים , כמו שפרשנו בראש הסדר, וכן ההלכות ופרושי המצות שקבל בנבואה ונמסרו לכהנים ומחכמים , והם מורים בישראל : (יב) הנותרים , בחיים · קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' , אחר שנקטר הקומץ , והיה לו לומר קחו את נותרת המנחה , אבל הטעם ברור ממה שפירשנו בפרשת צו , שהשירים הם כמנחה עצמה , כאילו ראויה כלה להיות לאישים בעולת זבחה ובמנחת כליל , אלא שנתן לכהנים מחלק גבוה , ועל זה אמר קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' , לא מותרי מנחה , אלא המנחה עצמה , כאילו נחלקה לחלקין , לא כבשר שלמים נגד אימוריהן הנקטרים , ולכן אכלוה מצות , כמו החלק הנקטר שצוה עליו כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו , וכן אצל המזבח מקום הקדש שנקטר שם הקומץ , וזהו שהוסיף כי קדש קדשים היא , כלומר דין הנותרת כדין הקומץ : (יג) ואכלתם אתה במקום קדוש , כבר אמר אצל המזבח , אבל זה לדורו' שצריכין תמיד לאכול שירי מנחות במקום קדוש לפנים מן הקלעים, גם בלשכות הבנויות בעזרה כמו שפרשנו , ואפשר שהיה יום זה הוראת שעה שיאכלוה אצל המזבח · כי חקך , כלומר הנותרת מכל מנחה היא מחק הקבוע לך ומחק בניך מאשי ה' מחלק גבוה כמו שפרשנו · כי כן צויתי , שתאכלו מנחת שמיני אותה האמור למעלה בפרשה , לפי שבשבעת ימי המלואים שרפו הפרים הנקרבים , הוצרך לצוות על מנחת יום השמיני שיאכלוה כדין כל נותרת שבפרשת צו , ואעפ"י שהיו אוננין , ואין אונן אוכל בקדשים , גזר על מנחה זו שיאכלוה , ועוד אפרש : (יד) ואת חזה התנופה וגו' , פרשנוה בפרשת צו , תאכלו , אעפ"י שבשבעת ימי מלואים הוקטר השוק על המזבח , שוק השלמים של יום זה תאכלו במקום טהור · טהור , אינה נאכלת לפנים מן הקלעים בקדש , אלא בחול , אבל צריך שיהיה המקום טהור , והוא מחנה ישראל , ולדורות נאכלין בכל העיר , במקו' המשומר מטומאה , שאין מצורעין נכנסים לשם · מזבחי שלמי בני ישראל , חלק מזבחיהם לא חלק מאשי ה' ולפי שמחלקם נתנו דינן כדין השלמים עצמן , כמו שהן נאכלין בכל העיר , כן המורם מהם כיוצא בהן : (טו) שוק התרומה וחזה התנופה יביאו , מביאי השלמי' · על אשי החלבים , על מתנות הנתנין לאש מן החלבים , ולמעלה פרשנו מלת אשי · כאשר צוה ה' , בפרשת צו , ועתה נאמר לי שהיום תאכלו הפעם הראשון החזה והשוק , וגם קדשים קלים אסורים לאונן , כמו שכתוב לא אכלתי באוני ממנו , אבל היתה הוראת שעה ביום זה , שלא ינהגו אנינות , מטעם בקרובי אקדש , וכמו שפרשנו : (טז) ואת שעיר החטאת , דברי הפרשה סתומים , ורש"י בשטת רבותינו פי' שמדבר על שעיר מוסף ר"ח , וזה כשטתם ז"ל שהשמיני למלואים היה ר"ח ניסן , ונחלקו רבותינו ז"ל יש אומרים מפני טומאה שנגעה בו נשרף , וי"א מפני אנינות נשרף , לפי שהוא קדשי דורות , אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה ואכלוה , כמו שהביא רש"י ז"ל בפרושו , ובגמר' נשאו ונתנו לשני הדיעות ליישב המקראות , גם רשב"ם ז"ל פי' בדרך זה , ולפי הפשט אני תמה אם צוה להם משה שיאכלוה , כמו שאמר כאשר צויתי , ומשה ידע שהן אוננים , איך עברו על דבריו שהן דברי השם , ואם לא צוה שיאכלוה , למה קצף עליהם , ואיך יאמר כאשר צויתי , ורש"י ז"ל בשטתו פי' כאשר צויתי במנחה · ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע , ולפרש במה נחלקו משה ואהרן לפי משמעות הכתוב , יראה בעיני כי שעיר החטאת בין שיתפרש על שעיר חטאת המפורש בענין למעלה קחו שעיר עזים לחטאת או על שעיר ר"ח , הכל ענין אחד , כי השם צוה למשה שיאמר לאהרן ולבניו שיאכלו נותרת המנחה וחזה ושוק של שלמי העם , ולא צוהו על אכילת החטאת , וכן משה צוה לבד על אכילת מנחה וחזה ושוק , ולא דבר כלום מאכילת חטאת , וסבור משה לפי שהמנחה והשלמים אינן לכפר הוצרך השם לצוותו שיאכלוהו אוננין , אבל החטאת שבא לכפר על עון העדה , וצריכין הכהנים לאכול מבשרו והבעלים מתכפרין , לא היה צריך לצוות על אכילתו וכל שכן הוא , כי כבר הגיד להם דיני החטאת בפרשת צו , וידעו שבשר חטאת חיצונה נאכל לכהנים בעזרה , לכן כשדרש עליו והגידו לו ששרפוהו , קצף שהיה להם לאכלו · ויקצף על אלעזר , חשב שהם עשו כן שלא מדעת אביהם , ועל כל פנים הראה עצמו כחושב כן לכבוד אהרן · לאמר , כדברים האלה , כלומר לא דבר אליהם בקצפו דברי גנאי חלילה , אלא זאת הוא אשר אמר להם : (יז) מדוע , מלה מורכבת מן מה ומן דעת , כמו מה הטעם אשר במעשיכם · במקום הקדש , כדין בשר חטאת שהיא קדש קדשים ונאכל בעזרה · ואתה , החטאת הזאת · נתן לכם , לאכלה · לשאת את עון העדה , כמו כל חטאת הצבור הקרבין בחדשים ובמועדים , שהן לכפר על העדה , וכמו ששנינו בריש שבועות ונאכלין בקדש לכהני' , וכן זו באה היום בחנוך המשכן לשאת את עון העדה ולכפר עליהם , על ידי זריקת הדם והקטרת האמורין ואכילת הבשר בקדש לכהנים , ואם על שירי המנחה צויתי שתאכלוה , וכן חזה ושוק של שלמים , כל שכן בשר החטאת : (יח) הן לא הובא , אין חטאת זו פנימית , שאמרתי עליה וכל חטאת אשר יובא מדמה אל א"מ לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף , כי חיצונית היתה גם לא הובא מדמה לפנים בטעות שהרי הייתי פה עמכם , ולא נכנס אדם לפנים · אל הקדש פנימה , לפי שהעזרה גם היא קדש , כמו שנזכר בכתוב זה אכל תאכלו אתה בקדש , על כן הוסיף פנימה שהוא ההיכל והדביר · אכל תאכלו , היה לכם לאכלה בקדש בעזרה , ובפל אכל תאכלו לחזק , לאכלו מיד ביום שהקרבה , וגם כל הלילה עד הבקר , ומדוע מהרתם לשרוף אותו · כאשר צויתי , בדין חטאת חיצונה , ולפי שהדבר מוכרע מעצמו , לא הוגד לי מפי הגבורה : (יט) וידבר אהרן , כבר פרשנו (פרשה א' א') , כי דבור קשה , שמוכיח דבריו בטענות של שכל וכן כאן השיב אהרן למשה , אתה מוכיח את בני כאילו מדעת עצמן עשו כן , דע כי על פי עשו , ואני סובר לפי שצוך השם היום שתאמר לנו שנאכל נותרת המנחה וחזה ושוק של שלמים , ולא צוך שנאכל גם בשר החטאת , אין זה אלא הוראת שעה שנאכל קדשים היום באנינות , אותן שהן לנדבה ולשמחה כמו מנחה ושלמים אבל לא חטאת וכך פי' הכתוב · הן היום הקריבו , העולה והחטאת כבר הקריבו היום לפני ה' , ונעשו הקרבנות כהלכתן , הזריקה והקטרת חלבי החטאת , שהן העבודות המעכבין כפרה · ותקראנה , אותי כאלה , אחרי כן קרוני כאלה הצרות שאתה יודע שמתו שני בני המשוחים לאחר גמר העבודה· ואכלתי חטאת היום , ואם הייתי אוכל היום חטאת , שהיא מצוה שאינה מעכבת הכפרה הייטב בעיני ה' שנאכל בשר החטאת לכפר על עון העד' , ואיככה אוכל אונן והשיגני עון בני , ואינו דומה למנחה וחזה ושוק שאינן לכפר , אבל העולה והחטאת הן לכפר , וכאמרו ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם (לעיל ט' ז') , וכמו שחטאת אהרן ובניו שהיתה חטאת חיצונה נשרפה על פי הדבור , כן דנתי לעשות בחטאת העם לפי שקרוני כאלה , ואעפ"י שלא צויתני על זה בפירוש , הנה לא צוית לי היום לאכלו , ואמרתי הואיל ולא נצטוית מפי הגבורה , רצונו ית' שישרף כמו פר חטאת שלי , שהרי אינו נאכל אלא ליום ולילה , בתוך האנינות של בני , והואיל שאין אנו יכולין לאכול ממנו , צויתי לשרפו , שלא יבוא בשרו לידי נותר , ולפי שאין ראוי לשרפו בלילה , כמפורש בכל הקדשים צויתי לשרפו מיד , כמו פר חטאת שלי , והדין דין אמת , שהרי גם לדורו' הלכה כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל אונן , וזה שצוה לאכול המנחה וחזה ושוק אונן , הוראת שעה היתה בשמיני למלואים · היום , היום והלילה שלאחריו שנאכל בו בשר חטאת , שכל כ"ד שעות בכלל יום אחד כמו ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל , ושם פרשתיו · הייטב בעיני ה' , אמרו המדקדקים שהה"א זרה , כי הפתח והדגש שלאחריו מורים על הידיעה , ולא תבא ה"א ידיעה בעתידים , ואם ה"א התימה היתה ראויה להנקד בחטף פתח ויו"ד רפה , ובפתיחתנו השניה לס' גן נעול אמרנו שהיא מורכבת מידיעה ומתמיהה , ויפה תתפרש ההרכבה הזאת לדעת רבותינו ז"ל שאמרו שנחלקו על שעיר ר"ח , והשיב אהרן יפה אמרת בשעיר העם ושעיר נחשון שהם קדשי שעה שיאכלום אוננין , לא כן שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות , ועל ההודאה תתכן ה"א הידיעה שזה ייטב בעיני ה' , ועל המחלוקה שחלק עליו תתכן התימה , הייטב בעיני ה' , אבל לפי מה שפרשנו אין לה טעם , ואולי גם לפי' זה אמר שאם ייטב בעיני ה' אכילת מנחה וחזה ושוק , לא ייטב אכילת חטאת : (כ) וישמע משה , מלת שמיעה על הקבלה , כמו והנה לא שמעת עד כה ( שמות ז' ט"ז) , שמע ישראל (דברים ו' ד') , וכמו שפרשנו (פרשה ה' א') , וכן וישמע משה שקבל דברי אהרן וישרו בעיניו , כי עתה הבין ברוח קדשו שהדין עם אהרן שעל כן לא צוהו השם שיצוה לאהרן לאכול בשר החטאת במקום הקדש · וייטב בעיניו , מעשה אהרן ששרף החטאת מיסרת לב , ושהיה שפל בעיניו לא האמין בעצמו שיכפר יום זה באכילת בשר על עון העדה · יא (א) אל משה ואל אהרן , למשה שיאמר לאהרן , כמו שבארנו בראש הסדר , ונתיחד אהרן בדבור זה בעבור שבו הוזהרו על הטומאות בעבור קדש ומקדש , ועליו מוטל להשגיח להבדיל בין הקדש ובין החול בין הטמא ובין הטהור : לאמר אלהם , למשה ולאהרן , ומזה יש להוכיח על כל לאמר הכתוב בוידבר ה' אל משה , כי פרושו לאמר למשה , כרשב"ם ז"ל , ואם האמת כן כמו שפרשנו בראש הסדר , אין מזה הוכחה גמורה , כי רבותינו ז"ל פי' לאמר אליהם לאלעזר ולאיתמר , ודבריהם נראין , כמו שהזכיר משה לבדו לא נאמר לאמר אליו , כן לא יתכן בהזכרת משה ואהרן לכתוב אליהם , ומה הוא הטעם שנתיחד אהרן בדבור נתיחדו בו בניו , שהן הכהנים המבדילים בין קדש לחול ובין טמא לטהור : (ב) דברו אל ב"י , משה ואהרן ובניו למדו תורה לישראל , כמו שאמרו ז"ל כיצד סדר משנה : זאת החיה , מלת חיה כוללת כל המינים , מאדם ועד בהמה ועד עוף ורמש , הכל נפש חיה , שבכל המינין יש נפש חיה , ורא' תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה (בראשית א' כ"ד) , הראשון כלל ובהמה ורמש וחיתו ארץ פרט , וכן כאן זאת החיה , זאת נפש חיה אשר תאכלו מכל מיני הבע"ח שיש בהן נפש חי' : מכל הבהמה , בכלל נפש חי' כל הבע"ח , וגם האדם שגם בו נאמר ויהי האדם לנפש חיה , ולכן כשידבר על חיות המדבר הרעות , יסמך עליהן כנוי ויאמרו חיה רעה , כמו חיה רעה אכלתהו (בראשית ל"ז ל"ג) או חית השדה , כמו והשלחתי בכם את חית השדה (פרשה כ"ו כ"ב) , או חית ארץ , כמו וחיתו ארץ למינה (בראשית א' כ"ד) , או חית יער , כמו כל חיתו ביער אתיו (ישעי' נ"ו ט') , ויקראו כן ביחוד הבריות הקשות הטורפות בעבור כחם ותוקפם , והבייתיים נקראים בשם בהמה , ודע כי בהמה כוללת ג"כ המינים כלם ההולכים על הארץ זולת האדם , כמו אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים ל"ו ז') , שכולל חיות בייתות ומדבריות , וכן לעוף השמים ולבהמת השדה (שמואל א' י"ז מ"ד) , וממה שבארנו תבין כי עתה שנאמר מכל הבהמה , ידענו שאין האדם בכלל ענין הפרשה , ואין בו אפילו איסור דבריהם , וכמו שסוברו ראב"ד ורמב"ן ז"ל , כי מכל הבהמה בא ללמד על זאת החיה שאין האדם בכלל , ולא היה צריך לומר רק זה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו' , והוסיף זאת החיה , אחשוב לפי הפשט שמצוה גם על החיות שנאכל צריך שיהיה חי וישחט כהלכתו , לא מתה מאליה , וכן ממעט טרפה , כי מלת חי גם על הבריאות שלא יהיה בה מחלה שתמות ממנה , גם רבותינו ז"ל למדו מן הכתובים שחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה , ובהיות מלת בהמה כוללת כל הבע"ח זולתי האדם למדנו שכלן שהן בלי סימני טהרה הן טורפות הן בייתות בכלל האיסור הן , ומנגד הלאוין המפורשים בהן עובר בעשה : על הארץ , לפי שבדוגמת הבע"ח הטהורין שבארץ יש בים , אל תחשוב שגם הם מותרין לאכול , אמר על הארץ , אבל אותן שבים כלם אסורין , זולתי דגים שהן בעלי סנפיר וקשקשת , וכן הוא בת"כ יכול אף חיה ובהמת הים , ת"ל על הארץ להוציא את שבים : (ג) כל מפרסת פרסה , מפרסת כתרגומו סדיקא , פרסה פלאנט"י בלע"ז (בל"א פוסזאהלי) , ושוסעת שסע שמובדלת מלמעלה ולמטה בשני צפרנים , כתרגומו ומטלפא טילפין , שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה , ואין שוסעת ומובדלת לגמרי ושלמטה מחוברות , כן פרש"י ז"ל , ולפרושו אין פתרון מפרסת כפתרון פרסה , כי מפרסת לשון בקיעה כמו בתרגו' פריסת מלכותך (דניאל ה' כ"ח) , ופרסה היא כף הרגל שלע"ז פלנט"א , ואם נאמר לדעת רבינו ז"ל לפי שכל כף רגל יש בו אצבעות חלוקות , נקרא פרסה מטעם זה גם כף היד תקרא כן , ועוד האצבעות שסועות ומובדלות לגמרי , אבל רשב"ם ז"ל פי' מפרסת פרסה צפורן אחד כעין מנעל , ולא צפרנים בכל אצבע כארנבת ושפן , ושוסעת שסע מובדלת הפרסה לשנים , ולא פרסה אחת שלמה כסוס וחמור , ופרושו מחובר מאד , ולפי זה פתרון הכתוב כך הוא כל בהמה שבתולדתה מפרסת פרסה שיש ברגלה צפורן כדמות מנעל המכסה את הרגל , וכן בתולדתה שוסעת שסע שנראה כשתי פרסות , טהורה לאכילה , ואומר אני שהרגל בעלת הצפורן כעין מנעל הוא הנקרא בלה"ק פרסה , לפי שמכסה את הרגל , מלשון ופרשו השמלה (דברים כ"ב י"ז) , ופרשו בגד כליל תכלת (במדבר ד' ו') , וכן כל לשון פריסה בשי"ן או בסמ"ך כולם מענין זה הם , כי השי"ן והסמ"ך ענין אחד להם , כמו הלא פרס לרעב לחמך (ישעי' נ"ח ז') , שיפרוס שלחנו לפני העני הרעב , וכן עוללים שאלו לחם פורש אין להם (איכה ד' ד') , אבל רד"ק ז"ל בשרש פרש אמר אעפ"י שנכתבו בשי"ן ענינם ענין חתיכה ודומה לו בדברי רז"ל הנותן פרוסה לעני , וכן בא הלשון בפריסת הידים והגוף באבל מרוב הצער כמו תתיפח תפרש כפיה (ירמי' י"ד ל"א) , פרשה ציון בידיה (איכה א' י"ז) , והן כתובים בשי"ן , ונכתב בסמ"ך ולא יפרסו להם על אבל (ירמי' י"ו ז') , ואין כן דעתי אלא כלם לשון ופרשו השמלה , ויפרוש כפיו השמימה (ד"ה ב' ו' ז') , פרשי כנפים (שמות ל"ז ט') , וכן תפרש כפיה , פרשה ציון בידיה , כי דרך השקוע בצער פורש כפיו למעלה מראשו וגונח וצועק , וכן ולא יפרסו להם על אבל , על פריסת שמלה על השלחן לאכול , כמו פרס לרעב לחמך , והנה בלה"ק כולם ענין אחד , אבל פרוסה ופורס שבלשון רז"ל תרגום הוא כמו פריסת מלכותך שבס' דניאל , וכן פרשו כאשר בסיר (מיכה ג' ג') , אינו לשון פרוסות אלא יאמר שעורכים עור עמי ושאר , כמו שיעשו עם הבשר אשר בסיר , ועם הבשר אשר בקלחת , ואם לפרושנו לא יתכן לומר על כף הרגל פרסה , אלא באותן שיש עליהן צפורן כעין מנעל המכסה עליו , כמו רגל השור והחמור והסוס והמקנה , אבל כף רגל של שאר הבע"ח שיש להן אצבעות ועל כל אצבע צפורן אינו נקרא פרסה במקרא , ולא נכתב עליהן בשום מקום , אבל כתוב פרסות סוסיו (ישעי' ה' כ"ח) , שעטת פרסות אביריו מרעש לרכבו (ירמי' מ"ז ג') , שהן הסוסים והרכב , ופרסות בהמה לא תדלחם (יחזקאל ל"ב י"ג) , שהן המקנה והחמור והסוס האהובים לאנשי המדינה , לא תשאר פרסה (שמות י' כ"ו) , נאמר על המקנה שיזבחו מהן לה' , ועוד אפרש לפנינו בעז"ה · [°א"ה בתרגומי הלכתי בשטת שמפרשים הקדמונים , אבל דברי הרב המבאר נראין לי יותר וע"פ דרכו כך ראוי לתרגם (וואס הופנאגל אונד געשפאלטני קלויאן האט , זא דס צווייא הופנאגל דרויס ווערדען°] : מעל' גרה , המאכ' שירד דרך הגרון לאצטומכא , חוזרת ומעלה אותו אל הפה ללועסו פעם שניה , וכן תרגם הרב המעתיק (דס ווידר הרויף ברינגט דס גקויאטי) , ואמר הרד"ק ז"ל אפשר ששרשו גרה , אבל לפי שהענין קרוב לגרון , וענין גרון קרוב לגרגרת שממנו אותו כפולי' אבל רש"י ז"ל אמר גרה כך שמו , ויתכן להיות מגזרת מים הנגרים , שהוא נגרר אחר הפה , ותרגומו פישרא , שעל ידי הגרה שאוכל נפשר ונמוח , ודבריו ישרים שהוא מן הכפולים ושרשו גרר , כי משקלי שמות הכפולים מטה מדה נדה , ולפי שאות השניה מודגשת על חסרון אות הכפל , ורי"ש גרה אינה מקבלת דגש נשלם בציר"י שתחת הגימ"ל , אבל טעם רבינו ז"ל שאמר שהוא נגרר אחר הפה , קשה בעיני כי בלשון עברי לא מצאנו לשון גרירה רק על הנסירה , כמו מגוררות במגרה (מלכים א' ז' ט') , גם במשנה גורר אדם מטה כסא וספסל ממין זה הוא , לפי שמגררים בארץ ועושין גומות , וקרוב לומר שהגרירה היא הלעיסה , כי הלועס מגרר בשיניו ומפרר המאכל כמי שמגרר במגרה , ומזה הושאל שם דבר גרה למאכל הנלעס שהוא מגורר בשינים · וא"כ מעלה גרה הוא שמעלה גרה פעם שנית אל הפה , ואל זה כוון אונקלס ז"ל שתרגם מסיק פישרא , פשר הוא תרגום של נמס ונמח , וקרא פשר למאכל הנלעס שנמוח בלעיסה , והבהמה הטהורה מסיק פעם שני הפשר , לא לפי שנמוח על ידי שמעלהו , שהרי בשעת העלאה קוראו גרה : מעלת , שם הפועל , כי מערה בסמיכת מעלת : בבהמה , תיבה יתירה היא לדרשא להתיר השליל הנמצא במעי אמו , מפי' רש"י ז"ל :

Kap. 10. V. 1. Wir haben bereits an einem anderen Orte (Bereschit 4, 3) nachgewiesen, wie gleich bei dem ersten Auftreten der Opfer und so bei jeder erneuten Einführung derselben aufs ernsteste durch Ereignis oder Wort auf ein verworfenes Opfer neben dem wohlgefälligen hingewiesen wird, und so dem blasphemierenden Wahn, mit welchem das reformatorische Gelüste unserer Zeit sich so gerne brüsten möchte, als ob die Einsicht in den bloß relativen Wert der Opfer erst einer über den niedern Standpunkt des Pentateuchs fortgeschrittenen Zeit der Propheten angehöre, von vornherein der Boden entzogen ist. Kajins verworfenes Opfer neben Hebels wohlgefälligem, die beim Bau und nach der Vollendung des prächtigen Tempels Kön. I. 6, 12-13 sowie 9, 3-9 an Salomo wiederholt gerichtete Mahnung, sprechen laut den nur durch treuen Pflichtgehorsam bedingten Wert des Heiligtums und seiner Opfer aus, und die Leichen der um ihrer Opfer willen in demselben Augenblick vom Gottesfeuer getöteten Priesterjünglinge, in welchem eben dieses Feuer die Opfer des Volkes zum Ausdruck des göttlichen Wohlgefallens, ja, zur Bekundung der Gegenwart Gottes im Volke hingenommen hatte, sind der lauteste Protest gegen jede mißbräuchliche Auffassung des Opferwertes, gleichzeitig aber auch ein noch ernsterer Protest gegen jede subjektive Willkür in dem Gebiete unserer "Kultus"-Beziehungen zu Gott.
ויקחו בני אהרן: – i בני אהרון שלא חילקו כבוד לאהרון נדב ואהיבו לא נטלו עצה ממשה איש מחתתו איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה – mit diesen Erläuterungen weist ת"כ z. St. darauf hin, wie die ganze Fassung unseres Textes die dünkelhafte Überhebung zeichnet, in welcher die Jünglinge gehandelt. Es heißt nicht: ויקחו נדב ואביהו מחתות ויתנו בהן אש וגו׳, sondern ihr Sohnesverhältnis, בני אהרן, steht voran, und sodann איש, und מחתתו, alles Nuancen, die den Dünkel ausdrücken, der ihren Sinn gefangen hielt, und die daher auch das נדב ואביהו in gleicher Bedeutung fassen lassen. Sie waren Aharons Söhne, und berieten sich nicht zuvor mit dem Vater; oder, eben weil sie Aharons Söhne waren, glaubten sie sich jeder Beratung enthoben. Sie waren doch nur Nadab und Abihu, nur einzelne Glieder der Nation, und fragten bei dem Leiter der Nation nicht an; oder, eben der Wert, den sie ihrer einzelnen Persönlichkeit beimaßen, ließ sie sich selbst genug erscheinen. Ja: איש וגו׳, es handelte jeder nur in ausschließlich eigenem Antriebe, sie hatten nicht einmal mit einander beraten! So gewiss ihre Absicht eine löbliche war – nennt Gott sie doch selbst nach ihrer Verirrung: " קרבי" –, eine Absicht, die ת׳׳כ mit den Worten wiedergibt: אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה, so spricht doch schon die Tatsache, daß in dem seligsten Moment der der Nation bekundeten Gottesnähe sie den Drang zu einem besonderen Opfer fühlen konnten, dafür, daß sie nicht der rechte jüdische Priestersinn erfüllte. Der jüdische Priester geht in die Nation auf, hat keine absonderliche, hat nur innerhalb der Nation und durch dieselbe eine Stellung vor Gott. Litt somit das Hintreten an sich an sündhaftem Dünkel, so war andererseits das Opfer selbst objektiv in jedem Teile desselben ungesetzlich, wie diese Doppelseite des Vorganges von ת׳׳כ zu Kap. 16, 1 im Hinweis auf die verschiedene Äußerung:וימתו בקרבתם לפני ד׳ לפני ד׳ und וימת נדב ואביהו וגו׳ בהקריבם אש זרה וגו׳ (Wajikra 16, 1 und Bamidbar 3, 4) dahin hervorgehoben wird, daß sowohl die קריבה, das subjektive Hintreten, als die הקרבה, das objektive Darbringen sündhaft gewesen sein möge. In der Tat stellt sich auch die הקרבה, das Opfer selbst, in jeder Beziehung als ungesetzlich dar. Sowohl die מחתות , als das אש und das קטרת waren gesetzwidrig. Alle כלי שרת mussten של צבור und קדש sein. (Siehe Rambam, Hilchot Kle Hamikdasch 8, 7; Hilchot Bet Habechira 1, 20). Mit der Übergabe der Opferspende in das Nationalgerät des Heiligtums tritt eben der Opferbringende mit seinem Opfer auf den Boden des nationalen Gesetzesheiligtums, und gibt sich damit unter Ausschluss jeder willkürlichen Selbstbestimmung ganz dessen Anforderungen hin. Nadab und Abihus מחתות waren aber מחתתו, eines jeden; nicht mit dem Geräte des Heiligtums, mit den eigenen Geräten treten sie, ohne Selbstentäußerung, vor Gott.
ויתנו בהן אש, näher präzisiert: מן הכיריים ,אש זרה vom Feuerherde, wie es ר׳ עקיבא im ת׳׳כ erläutert. Nicht Feuer vom Altare, wie für das tägliche קטרת und das קטרת am י׳׳כ vorgeschrieben, somit nicht das auf die Hingebung der Gesamtheit und des Höchsten und Niedrigsten im Volke wartende "Gesetzesfeuer"; Feuer des eigenen Herdes war es, dem sie "Weihrauch streuten". Und endlich das קטרת selbst. קטרת war das einzige Opfer, das nie, weder von der Gesamtheit, noch vom einzelnen als נדבה dargebracht werden durfte, dessen Darbringung vielmehr ausschließlich auf das, der Gesamtheit täglich und dem כה׳׳ג am י׳׳כ Vorgeschriebene beschränkt bleiben sollte (Menachot 50a-b). Glauben wir doch im קטרת den Ausdruck des gänzlichen Aufgehens in Gottes Wohlgefallen, des gänzlichen Aufgehens in ריח ניחוח לד׳ erkennen zu dürfen (siehe Schmot 30 f. u. 34 f.), ein Gedanke, der als von Gott vorgestecktes Ziel das Ideal seiner Anforderungen vergegenwärtigt, der aber aus eigener Wahl zum Ausdruck gebracht, als נדבה, die höchste Anmaßung in sich schlösse. Mehr als alles andere hebt aber das göttliche Wort an dieser so verhängnisvollen Darbringung hervor: אשר לא צוה אותם, daß Gott sie ihnen nicht geboten hatte. Wären die einzelnen Momente des Opfers selbst nicht, wie wir gesehen, verboten gewesen, es genügte, daß es ein nicht gebotenes war, um es zu einem verbotenen zu machen. In dem ganzen Opferdienst des Gesetzesheiligtums ist dem subjektiven Belieben kein Raum gestattet. Selbst die קרבנות נרבה, die freiwilligen Opfer haben sich mit Entschiedenheit innerhalb der dafür vorgeschriebenen Grenzen und Formen zu halten. Denn קרבת אלקים, Gottes Nähe und Annäherung zu Gott, die mit jedem קרבן gesucht wird, ist nur auf dem Wege des Gehorchens, des Eingehens in den göttlichen Willen und der Unterordnung unter denselben zu finden. Es ist dies eben ein Punkt, in welchem Judentum und Heidentum bis zu vollendetem Gegensatz auseinandergehen. Das Heidentum sucht mit seinem Opfer die Gottheit sich der Erreichung seiner Wünsche dienstbar zu machen. Das jüdische Opfer will mit dem Opfer den Opfernden in den Dienst Gottes stellen, will ihn mit seinem Opfer der Erfüllung der göttlichen Wünsche dienstbar machen. Alle Opfer sind daher Formeln göttlicher Anforderungen, die der Opfernde mit seinem Opfer zum Normativ seines künftigen Verhaltens macht. Selbstersonnene Opfer wären daher eine Tötung der Wahrheit, die eben durchs Opfer Herrschaft über den Menschen gewinnen soll, hießen eben willkürlichem Subjektivismus da den Stuhl der Herrlichkeit zurechte stellen, wo Gehorsam und nur Gehorsam einen Thron erbaut finden soll. Wir begreifen den Tod der Priesterjünglinge, und ihr Sterben im ersten Weihemomente des Gottesheiligtums ist für alle künftigen Priester dieses Heiligtums die ernsteste Warnung, schließt von den Räumen des Gottesheiligtums, das ja nichts anderes als das Heiligtum seines Gesetzes sein soll, jede Willkür und jedes subjektive Belieben aus! Nicht durch Erfindungen gottesdienstlicher Novitäten, durch Zurgeltungbringung des göttlich Vorgeschriebenen hat der jüdische Priester seine Wirksamkeit zu bewähren.