Die Torah - Die fünf Bücher Mose
תנוך. גָּדֵר אֶמְצָעִי שֶׁבָּאֹזֶן, וּלְשׁוֹן תְּנוּךְ לֹא נוֹדַע לִי, וְהַפּוֹתְרִים קוֹרִים לוֹ טנד"רום:
בהן. גּוּדָל:
Knorpel, die mittlere Wand im Ohr; das Wort תנוך ist mir nicht bekannt; die Übersetzer übersetzen es mit Knorpel. Daumen, Daumen, große Zehe.
ולקח הכהן מדם האשם, מקבל בידו, כמו ונתן שהוא בעצמו של כהן, אבל דם שזורק מקבל בכלי כמו בכל האשמות, ואמרו רבותינו שני כהנים מקבלים את דמו אחד בכלי ואחד ביד , זה שקבל בכלי בא וזרקו על המזבח , וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע : תנוך , גדר אמצעי שבאזן ולשון תנוך לא נודע לי , והפותרים קורין לו טנדרום , מפי' רש"י ז"ל , ובת"כ אמרו ונתן על תוך , יכול על תוך ודאי , ת"ל על נוך , אי על נוך יכול על גובה של אזן , ת"ל תוך נוך , הא כיצד זה גדר האמצעי , ויראה לי שמשמע מלה מורכבת , תורה על הפנים ועל העליון בגבה האזן , כי תוך פנים , ונוך גובה מלשון והנה ה' נצב על חומת אנך (עמוס ז' ז') , והאל"ף נוספת , למדנו שהוא בין שניהם בגדר האמצעי , ואונקלס ז"ל שתרגם על רום אודנא , אמר כן להוציא פנים האזן , והשב שהמלה לשון גובה כמו שפרשנו , אבל יב"ע תרגם על גדירא מצעא : [ס"א"ם עיין מ"ש בפ' תצוה (שמות כ"ט כ') ] : בהן , גודל : (טו) ולקח הכהן מלג השמן , לפי הפשט יראה שאינו לוקח השמן כלו , שאם כן היה אומר ולקח הכהן את לוג השמן ויצק , אבל מלוג משמעו שלוקח בכלי קצת מלוג השמן ויוצק אותו , כי איך יצוק כלו , ואין כפו מחזקת לקבלו ויגר לארץ , ואם כן לא נאמר מה יעשה בשמן הנשאר בלוג , אבל חכמים אמרו ששירי הלוג מתחלק לכהנים ( ס"פ כל התדיר ) , ואינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהנה כשאר ק"ק שהרי הוקש לאשם : כף , פרשתיו (פרשה י"א ך"ז) : על כף הכהן השמאלית , היא כף הכהן המטהר , רק כן דרך לשון בלה"ק , והעד הפסוק הבא אחריו , כן פי' ראב"ע ז"ל , וכן נראה מסברא , שאם נותן על כף עצמו צריכה להיות השמאלית , כדי שיטבול בה הימנית , אבל אם ביציקה לכף חברו מה לי ימנית שלו או שמאלית , או שנאמר שכך גזרת הכתוב , וזה דעת רבותינו ז"ל שמצוה ליצוק לתוך כף חברו , כמו ששנינו (נגעים פרק י"ד י') נטל מלוג השמן ויצק לתוך כפו של חברו , ואם יצק לתוך כף עצמו יצא : (טז) מן השמן , בכל לשון טבילה אחריו בי"ת כמו וטבל וגו' בדם הצפור השחוטה , לבד כאן ובפר העלם דבר , ויראה שלשון טבילה על הלחלוחית שהוא מקבל , ולכן פעם מדרך הלשון שיסמך אליו בי"ת , לפי שמקבל בנגעו בדבר שנטבל בו , ופעם יסמך אליו מן , לפי שנטבל ממנו : כפו השמאלית , מזה הוכיח ראב"ע ז"ל שהוא על כף עצמו כנ"ל , ואין הכרע , שכנוי כפו יוכל לשוב על הכהן הנזכר בפסוק שלפניו שקבל השמן בכפו : והזה מן השמן באצבעו , לא היה צריך לומר אלא והזה שבע פעמים , ולפי שהוסיף מן השמן באצבעו , ילמדנו שבכל שבע הפעמים יהי' השמן באצבעו , בהזאה אחרונה כראשונה , ולפי שבכל פעם יחסר, ידענו שעל כל טבילה הזאה , וכן אמרו וטבל והזה על כל הזייה טבילה : לפני יהוה , כנגד בית ק"ק :

V. 14. לקח הכהן, es ist dies die קבלה, das in Empfangnehmen des Blutes Hier findet eine doppelte קבלה statt. Die eine, das Empfangen des Blutes für den Altar בכלי, wie jedes Opfer, durch einen כהן, der das Blut zum Altare trägt, um damit die שתי מתנות שהן ארבע des אשם zu vollziehen. Die andere, das Empfangen des Blutes für die Hingebungen an den מיטהר durch einen zweiten כהן in hohler Hand, der damit zu dem מצורע tritt, um die מתנות an תנוך אזן usw. zu vollziehen (Joma 61b und Negaim 14, 8). Nach der תוספתא (siehe ר׳׳ש Negaim daselbst) geht die קבלה für den מזבח voran. Es unterscheiden sich, wie wir glauben, diese קבלות ,und מתנות von den ähnlichen, bei איל מלואים (Schmot 29, 20) vorgeschrieben, darin, daß dort nur eine קבלה, und zwar בכלי stattfindet, und daß davon die מתנות auf Ohr Hand und Fuß den מתנות על המזבח vorangehen. In diesen getrennten קבלות und in der entgegengesetzten Folge der מתנות dürfte sich daher hier der Gedanke also aussprechen: In einer doppelten, sich aber gegenseitig und innig ergänzenden Lebensrichtung hat die in שחיטה sich aufgebende Persönlichkeit ihre Auferstehung zum höhern Leben zu finden. Sie gibt ihr Selbstsein auf, um fortan dem Heiligtume und den zu den Idealen der Altarhöhe hinanstrebenden Energien anzugehören (קבלה בכלי מקדש וזריקה למטה) und zugleich gibt sie sich auf, um als priesterlicher Mensch in "Geist", "Tat" und "Streben" wieder lebendig zu werden, wie ihn der in das Gewand des Heiligtums gekleidete Priester vergegenwärtigt (קבלה בכף הכהן ונתינה על תנוך אזן בהן יד ובהן רגל). Es ist ein und derselbe Pulsschlag, der sich zu Gott und den von Ihm gewiesenen Zielen emporhebt und eben damit für sich das erhöhte, wahrhaftige Leben gewinnt.