Die Torah - Die fünf Bücher Mose
דמו בנפשו הוא. דָּמוֹ הוּא לוֹ בִּמְקוֹם הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהַנֶּפֶשׁ תְּלוּיָה בוֹ:
כי נפש כל בשר דמו הוא. הַנֶּפֶשׁ הִיא הַדָּם. דָּם וּבָשָׂר לְשׁוֹן זָכָר, נֶפֶשׁ לְשׁוֹן נְקֵבָה:
Sein Blut ist an Stelle seines Lebens, sein Blut ist ihm an Stelle des Lebens; das Leben ist davon abhängig. Denn das Leben alles Fleisches ist sein Blut, das Leben ist das Blut; דם und בשר sind männlich, נפש ist weiblich.
כי נפש כל בשר , בין בהמה בין חיה ועוף דמו בנפשו הוא כי לפי שאמר למעלה כי נפש הבשר בדם היא , ופרשנו שהנפש תפעל בדם החי כל פעולותיה , שמא תאמר בלאת הנפש אין הדם כלום , כמו אדם שישב בבית בלאתו אין בבית אות ממנו , והכל אחד אם ישב בבית או בשדה או במדבר , לכן אמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא , כלומר דם החי לבדו נולר שתוכל הנפש להתקשר עמו , כי דמו בנפשו הוא , שיש בדם חלקים דקים המתפעלים מכחות הנפש ועוזרים לפעולותיה , ואם אין אלה אין קשר בין הנפש והגוף , ובעבור אלה החלקים שהן בדם הכנה לפעולת הנפש , והם נשארים בו בלאת הנפש , אמרתי לבני ישראל בעלי הנפשות היקרות שהבדלתי מכל העמים להיות לי , דם כל בשר לא תאכלו , אפילו ממינין שאינן קרבין לגבי מזבח . כי נפש כל בשר דמו הוא , בין נפש אדם , בין נפש הבע"ח היא הדם , כלומר שפועלת בגוף כל אחד כפי תכונת דמו וחלקיו , ולכן כל אוכליו יכרת , לפי שמתערב חלקי דם הפחותים אחד עם חלקי דמו הנכבדים , ויתקלקל בפעולות נפשו , כי נפש האדם ממעל , והיא נשמת חיים , וכשהתחברה בגוף נעשית נפש , כאמרו ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב' ז') , ואחריו ויהי האדם לנפש חיה , ונפש הבהמה מלמטה , כלומר שלא נבראת רק לתשמישי הארץ , ואין בכחה לפעול פעולת אדם בלדק ובמשפט ובדעת אלהי' , כאמרו תולא הארץ נפש חיה למינ' (שם א' כ"ד) , וכמו שרמזנו (לעיל ב' א') . ואולי מטעם זה לוה שיכסה דמן בעפר , להראות שחלקם ונחלתם בעפר . ומשפטי ה' אמת לדקו יחדיו . שעל כן דם אדם מותר מן התורה , שאין בו טעם זה לאסרו , וכן דם דגים מותר , לפי שנאמר עליהן בכלל ישרצו המים , ואין דמן כדם שאר הבע"ח לפעולות נפש במדות , וכמ"ש (לעיל י"א ב') , ולכן אינו משחית דם האדם האוכלו , כן נראה בעיני : (טו) וכל נפש , אולי נסמוך לכאן , לפי שכשענש כרת על הדם , הודיע טעם הדבר שלא מפני טומאה נאסר , שהרי האוכל דם שחוטה בשוגג אינו טמא , ואילו אכל בשגגה נבלה או טריפה הקלה , לריך טבילה וכבוס בגדים , ואם לא יטהר ואכל קדש או נכנס למקדש חייב כרת , וכל שכן נוגע בטומאה חמורה . נבלה וטרפה , אין לפרש שאינו טמא עד שיאכל ממנה , שהרי מפורש להלן שמטמאה במגע , ואם תתעקש שבמגע אינו מטמא בגדים , יאמר נושא כי מפורש והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב (לעיל י"א מ') , ועוד שאם כן כבר נאמר למעלה והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב (שם שם) , אבל האמת כדברי רבותינו שהכתוב הזה כולל נבלת עוף טהור לפי שאינו מטמא במגע , שיטמא בבית הבליעה , בלי מגע והיסט , וכבון שתחבו לו חברו בפיו , ולעולם הכתוב כולל גם האוכל נבלת בהמה טהורה וטמאה , ומדבר כדרך האוכלים שנוגע ונושא מה שהוא אוכל ונטמא במגע ובמשא לטמא בגדים , וכמו שכתבנו שם בשם רמב"ן ז"ל , וזכר טרפה שאסורה בשחיטה לאכילה , וכשמתה דין טומאתה שוה לכשרה שמתה , וכן נבלת בהמה טמאה שאינה יולאה בשחיטה מידי נבלה , ולדעת רבותינו נכתב טרפה ללמדנו שאין נבלת עוף טמא מטמא בבית הבליעה . באזרח , בין שתהיה בין האזרח , מבני ישראל עלמו , וכמו שפרשנו (לעיל ט"ו כ"ט) . ובגר , גר לדק , אבל גר תושב שאינו מקבל ברית אין לו דין זה , ואעפ"י שלא נאמר כאן אשר יגור בתוככם , אין לטעות , לפי שבפירוש התירה תורה נבלה וטרפה באכילה לגר תושב , שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה (דברים י"ד כ"א) , ואיך יטמא גוף ובגדים , ועוד שהענין מחובר למעל' באמרו וכל נפש אשר תאכל , ואמר שלפניו אמר ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אין לורך לכפול , וכללן במלת אזרח וגר , אבל בת"כ אמרו אי גר יכול אפילו גר תושב , ת"ל אזרח מה אזרח בן ברית אף גר בן ברית , והיא עולה על דעתם לומ' כן לפי שלא נאמר הגר בתוככם , וזה חזוק לדברנו (לעיל ט"ז כ"ט) : (טז) יכבס , בגדיו : ונשא עונו , אם אכל קדש או נכנס למקדש חייב כרת על טמואה זו ככל שאר הטומאות , ואמרו רבותינו על רחילת גופו בכרת , ועל כבוס בגדיו במלקות . עונו , פרשנוהו (לעיל ע"ז כ"א) , ולפי שאין עברה זו דומה לבא על הערוה או לאוכל איסור שילרו תקפו , שהן החטאים מדרכי ילר הלב , וזו אי אפשר אלא שיקל במחשבתו בקדש ובמקדש , לכן נקראת עון , וכן פרשנו (לעיל ה' י"ז) . יח
