Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויקרא אל משה. לְכָל דִּבְּרוֹת וּלְכָל אֲמִירוֹת וּלְכָל צִוּוּיִים קָדְמָה קְרִיאָה, לְשׁוֹן חִבָּה, לָשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיהו ו'), אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִגְלָה עֲלֵיהֶן בִּלְשׁוֹן עֲרָאִי וְטֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כ"ג):
ויקרא אל משה. הַקּוֹל הוֹלֵךְ וּמַגִּיעַ לְאָזְנָיו וְכָל יִשְֹרָאֵל לֹא שׁוֹמְעִין; יָכוֹל אַף לְהַפְסָקוֹת הָיְתָה קְרִיאָה, תַּ"ל וַיְדַבֵּר — לְדִבּוּר הָיְתָה קְרִיאָה וְלֹא לְהַפְסָקוֹת, וּמֶה הָיוּ הַפְסָקוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת? לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וּבֵין עִנְיָן לְעִנְיָן; קַ"וָ לְהֶדְיוֹט הַלּוֹמֵד מִן הַהֶדְיוֹט:
אליו. לְמַעֵט אֶת אַהֲרֹן; רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר י"ג דִּבְּרוֹת נֶאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּכְנֶגְדָּן נֶאֶמְרוּ י"ג מִעוּטִין, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא לְאַהֲרֹן נֶאֶמְרוּ אֶלָּא לְמֹשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לְאַהֲרֹן, וְאֵלּוּ הֵן י"ג מִעוּטִין: לְדַבֵּר אִתּוֹ, מִדַּבֵּר אֵלָיו, וַיְדַבֵּר אֵלָיו (במדבר ז'), וְנוֹעַדְתִּי לְךָ (שמות כ"ה) — כֻּלָּן בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. יָכוֹל יִשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַדִּבּוּר תַּ"לֹ קוֹל לוֹ, קוֹל אֵלָיו, מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ וְכָל יִשְֹרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ:
מאהל מועד. מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקּוֹל נִפְסָק וְלֹא הָיָה יוֹצֵא חוּץ לָאֹהֶל; יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל נָמוּךְ, תַּ"ל אֶת הַקּוֹל, מַהוּ הַקּוֹל? הוּא הַקּוֹל הַמְפֹרָשׁ בִּתְהִלִּים קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים (תהילים כ"ט), אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר מֵאֹהֶל מוֹעֵד? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקּוֹל נִפְסָק. כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה (יחזקאל י'), יָכוֹל שֶׁהַקּוֹל נָמוּךְ תַּ"ל כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה? שֶׁכֵּוָּן שֶׁמַּגִּיעַ שָׁם הָיָה נִפְסָק:
מאהל מועד לאמר. יָכוֹל מִכָּל הַבַּיִת, תַּ"ל מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, יָכוֹל מֵעַל הַכַּפֹּרֶת כֻּלָּהּ, תַּ"ל מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים:
לאמר. צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין — בִּשְׁבִילְכֶם הוּא נִדְבָּר עִמִּי; שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁכָּל ל"ח שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר כִּמְנֻדִּים, מִן הַמְרַגְּלִים וָאֵילַךְ, לֹא נִתְיַחֵד הַדִּבּוּר עִם מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת … וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר (דברים ב'), אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר. דָּ"אַ צֵא וֶאֱמֹר לָהֶן דְּבָרַי וַהֲשִׁיבֵנִי אִם יְקַבְּלוּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם וְגוֹ' (שמות י"ט):
1, 1. Der Ewige rief Mosche, jeder Ansprache und jeder Rede und 1, 1 jedem Befehle ging ein Ruf, ein Ausdruck der Liebe voran (Tor. koh.), der Ausdruck, dessen sich die Engel des Dienstes bedienen, wie es heißt (Jes. 6, 3), und einer rief dem anderen zu; aber den Propheten der Völker der Welt erschien Er mit dem Ausdruck, der auf das Vorübergehende und auf ihre Unreinheit hinweist; so heißt es (Num. 23, 4), der Ewige trat Bileam entgegen (Waj. r.). Rief Mosche, die Stimme ging bis zu seinem Ohr, aber ganz Jisrael hörte sie nicht. Man hätte meinen können, daß auch dem Aufhören ein Ruf vorausging, darum steht hier, und redete mit ihm, vor der Rede war ein Ruf, aber nicht vor dem Aufhören; und wozu dienten die Unterbrechungen; um Mosche Zeit zu geben, zwischen einem Abschnitt und dem anderen und einem Gegenstand und dem anderen nachzudenken; um so mehr ist das für den Gewöhnlichen nötig, der von einem Gewöhnlichen lernt (Tor. koh.). Mit ihm, das schließt Aharon aus; R. Juda sagt, 13 Anreden in der Thora sind an Mosche und Aharon gerichtet, und ihnen entsprechend stehen 13 Ausschließungen, um dir zu sagen, daß jene nicht an Aharon gerichtet waren, sondern nur an Mosche, daß er sie Aharon mitteile; und das sind die 13 Ausschließungen, (Num. 7, 89) daß Er mit ihm spreche, zu sich sprechend; (1, 1) redete mit ihm; (Ex. 25, 22) ich werde mich dir offenbaren; alle, wie sie im Torat kohan. vorkommen. Ich hätte meinen können, daß sie die Stimme des Rufes vernahmen; darum steht (Num. 7, 89) an Stelle von קול לו, das hätte stehen können, קול אליו, Mosche hörte, und ganz Jisrael hörten nicht (Tor. koh.). Aus dem Zelte der Offenbarung, das lehrt, daß die Stimme dort aufhörte und nicht aus dem Zelte herauskam; ich hätte meinen können, weil die Stimme leise war, darum steht (Num. 7, 89), die Stimme; was bedeutet die Stimme? Das ist die Stimme, die in den Psalmen (29) beschrieben wird, die Stimme des Ewigen ist voll Kraft, die Stimme des Ewigen ist voll Schönheit, die Stimme des Ewigen zerbricht Zedern; warum steht also, aus dem Zelte der Offenbarung? Das lehrt, daß die Stimme dort aufhörte. Ähnlich (Jech. 10, 5), die Stimme der Fittiche der Cherubim wurde bis zum äußeren Hofe vernommen; ich hätte meinen können, weil die Stimme leise war, darum steht, gleich der Stimme des allmächtigen Gottes, wenn Er redete; warum steht dann aber, bis zum äußeren Hofe? Sobald sie dorthin gelangte, hörte sie auf (Tor. koh.). Aus dem Zelte der Offenbarung also, ich hätte meinen können, aus dem ganzen Hause, darum heißt es (Num. 7, 89), vom Deckel herab; ich hätte nun meinen können, vom ganzen Deckel, darum heißt es dort, zwischen den beiden Cherubim. Also, לאמר geh' und sage ihnen ergreifende Worte, um euretwillen sprach Er mit mir; denn so finden wir, die ganzen 38 Jahre, die Jisrael in der Wüste gleich Geächteten waren, von den Kundschaftern an und weiter, wurde das Wort des Ewigen nicht an Mosche gerichtet; so heißt es (Deut. 2, 16), als alle Kriegsmänner vollends gestorben waren, da sprach der Ewige also zu mir; da erst erging das Wort wieder an mich (Tor. koh.). Andere Erklärung: geh und sage ihnen meine Worte und berichte mir, ob sie sie annehmen, wie es heißt (Ex. 19, 8), und Mosche brachte die Worte des Volkes...
א ויקרא אל משה, יש קריאות רבות שאחריהן מלת אל, ורבות שאחריהן אות למ"ד, ולדעתי אותן שאחריהן למ"ד כשהקריאה רחוק ממנו, ושולח אחריו שיבוא אליו, כמו ויקרא לכל עבדיו (בראשי' כ' ח'), ויקרא למשה ולאהרן לילה (שמו' י"ב ל"א), קראו לי לבת שבע (מלכים א' א' כ"ח), ויקרא ה' למשה אל ראש ההר (שמות י"ט כ'), ויקרא אבימלך ליצחק (בראשית כ"ו ט'), וכן כל חבריהן, וכן כשיבוא אחריו מלת את, ואותן הסמוכים למלת אל הם פנים אל פנים, או קרוב לו, והקריאה היא דרך כבוד לחבבו, כמו ויקרא ה' אלהים אל האדם (שם ג' ט'), ויקרא מלאך ה' אל אברהם (שם כ"ב ט"ו), ויקרא יעקב אל בניו (שם מ"ט א'), ויקרא אליו ה' מן ההר (שמות י"ט ג'), ויקרא אליהם משה (שם ל"ד ל"א), ויקרא יהושע אל כל איש ישראל (יהושע י' כ"ד), שהיו סמוכים לו, ויקרא יהושע לכל ישראל (שם כ"ג ב'), שהיו יושבים בעריהם, ויקרא ה' אל שמואל (שמואל א' ג' ד'), וכן כל חבריהן, ואם נאמר ויקרא אל משה ביום השביעי (שמות כ"ד ט"ז), ונתן לו רשות, מ"מ היה קרוב אל מקום הכבוד · ובסמוך יתבאר [°אמר המתרגם ויקרא אל משה · השם האמור למטה, והשעור ויקרא ה' אל משה וידבר אליו. וכן דרך לה"ק בבוא שני פעלי' על פועל אחד, שיזכיר הפעל אחר הפעל השני, וכבר זכרנו זה°]: ויקרא אל משה, לדעת רשב"ם ורמב"ן ז"ל שב על ענין שלמעלה שאמר ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן (שמות מ' ל"ה), וקראו לבוא אל האהל, ואין כן דעת רבותינו ז"ל שאמרו כתוב א' אומר ולא יכול משה לבוא אל א"מ וגו', וכתוב א' אומר ויבוא משה אל א"מ, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהן כי שכן עליו הענן, כל זמן שהיה הענן לא היה בא, נסתלק הענן היה בא, ולדעתם ז"ל כשנסתלק הענן בא מאליו, שכן אמרו אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא, ולכן לא הכריעו מכתוב ויקרא אל משה כאן בקריאה כאן בלי קריאה, כי הם סוברים שאין קריאה זו ליתן לו רשות לבוא, אלא עומד באהל, וקודם שנדבר עמו קראו תחלה בשם משה משה לחבבו ולזרזו, וכן אמרו במס' יומא מניין שלא יאמר אדם דבר לחבירו אא"כ קוראו תחלה שנאמר ויקרא וידבר הקדים קריאה לדבור, וכן שנו בת"כ ויקרא וידבר הקדים קריאה לדבור, כלומר בשביל הדבור לא ליתן לו רשות ליכנס, גם מלת אל יורה עליו כמו שכתבנו · ואומר אני עוד שהכתובים עצמם מכריעים כדעת רבותינו ז"ל, כי בכל מקום שקראו לבוא, נאמר אחריו שבא אל המקו' ההוא, ואותן שהן לחבב נכתבו סתם, כי כבר היה שם, ולכן אמר שירד הכבוד על הר סיני, וקראו לעלות אל ההר, נאמר וירד ה' על הר סיני ויקרא ה' למשה אל ראש ההר (שם י"ט כ'), נאמר אחריו ויעל משה, וכן בסוף משפטים וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים (שם כ"ד ט"ז); ויקרא ה' למשה ביום השביעי מתוך הענן (שם שם), נאמר אחריו ויבא משה בתוך הענן וגו' (שם י"ח), אבל קודם שירד הכבוד על ההר נאמר ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר וגו' (שם י"ט ג'), לא קראו לעלות אל ההר שהרי עלה קודם הקריאה, ואיננה אלא הקדמה לדבור, ועליו אמר בברייתא' בת"כ דבור הר סיני יוכיח שאינו לכל ישראל והקדים קריאה לדבור, גם שנו עליו במכילתא ויקרא אליו ה' מן ההר וגו' מגיד שקדמה קריאה לדבור · וכן במראה הסנה שנאמר ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה וגו' ויאמר אל תקרב הלום וגו' (שם ג' ד'), מאחר שהזהירו אל תקרב הלום ידענו שאיננה אלא משום חבה, ועליה שנינו בת"כ מה סנה הקדים קריאה לדבור, וכן כאן אם תאמר שקראו לבוא אל האהל, היה לו לומר אחריו ויבא משה אל האהל וידבר ה' אליו, עכשיו שנסמך דבור לקריאה איננו אלא לחבב ולזרז, וזהו פי' ויקרא וידבר הקדים קריאה לדבור, כלומר לפי שנסמך דבור לקריאה ולא נאמר ביניהן ויבוא אל א"מ, זהו פשט הכתוב, וזהו פי' הברייתא', ודברי רבינו הלל בפי' דבור הר סיני יוכיח נכונים, ולא כפי' הראב"ד ז"ל, ומה שתמה ראב"ד ז"ל אם הוא מקרא ויקרא אליו ה' מן ההר, איך אמר מה להלן הסנה שהן מתוך האש, וקריאה זו לא היתה מתוך האש, תשובתו בצדו שכן שנה מה להר סיני שהוא לכל ישראל, וגם הדברות שאחרי שתי קריאות האחרות לא היו לכל ישראל, אלא שהכוונה שקדמו לדברות שהיו תנאים וצריכין לעשרת הדברות שהיו לכל ישראל, וכן נאמר אנחנו שהקריאה הראשונה היתה קודם לדבור שהיה תנאי לעשרת הדברות שהיו מתוך האש, ותמיהה לדעת ראב"ד ז"ל למה נכתבו שלשה קריאות בסיני, ולמה לא נלמד מקריאה ראשונה שלא היתה לכל ישראל ולא מתוך האש, ואף אני אביא אהל מועד · והבן · [אמר המתרגם פי' הרמב"ן והרשב"ם ז"ל הוא ממדרש תנחומא, ואינו סותר לדברי חז"ל בת"כ, כי נראה שהקריאה שאחריה מלת אל תורה אל הכרזה בקול לעומד מרחוק, בל"א (איינם צו רופֿן), ואם היא סמיכה אל דבור. אז היא ליכנס עמו בדברי' ולחבבו (איינם רופֿן), עם (דאטיף), ועם כל זה גם נתינת הרשות לגשת במשמע, אבל קריאה שאחריה מלת · את היא הלווי לגשת לבד, בל"א (איינן רופֿן) עם (אקוזאטיף)]: וידבר ה' וגו' לאמר, הבדלנו במקומו בין לשונות אלו וחביריהן, וכאן ארמוז שכל לשונות של דבור על המרחיב דברים בענין שהוא דורש, כדרך חכמים כשמדברים בהלכה, ונושאין ונותנין בכל פרטיה בשכל ובבינה, וכמו שמדברים בני אדם זה עם זה על עסקיהם, כמו אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו (מלאכי ג' ט"ז), דבר האיש אדוני הארץ (בראשית מ"ב ל'), ולשונו תדבר משפט (תהלים ל"ז ל'), אבל אמירה יונח על כל דבר שפתים, כמו ויאמר המלך מי בחצר (אסתר ו' ה'), ויאמר המלך יבא (שם), ולא יתכן על כיוצא בזה לשון דבור · וזהו פי' אמרם ז"ל דבור קשה אמירה רכה, שכל דבור בכח השכל, ואמירה גם על דבר שפתים, לא פי' קשה רוגז ואימה ורכה לשון רכה, שהרי כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, ויאמר המלך תלוהו עליו, ולפי שבנוח רוח אלהים על הנביא יבוננהו באותו הענין שדובר אליו בכל פרטיו, וברגע יבין בו מה שאין הפה יכול לדבר, וכדרך שלמה בגבעון, על כן אמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני (ש"ב כ"ג ב'), פי' דבר בי והבינני עומק הדברי', גם שם מלין על לשוני לאמרם, והן שיריו · וכן משה כל פעם בנבואתו הבינו באותו הענין יותר מכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בו עד סוף כל הדורות, וגם שם מלין בפיו לאמר, אמרות יקרות הכוללות הכל, והן אמרות התורה שבכתב, שנאמר עליהן אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף וגו' (תהלים י"ב ז'), ועל שתי אלה נאמר בכל מקו' וידבר לאמר, וזהו תורה שבכתב ושבע"פ · והמשכיל יבין · אליו, אמרו חכמים למעט את אהרן, וי"ג דברות בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן י"ג מעוטין למעט את אהרן · וכל זה לפי שמעיקרי התורה ולא קם עוד נביא בישראל כמשה וגו' (דברי' ל"ד י'), שנבדל מכל הנביאים שקבל התורה בנבואה, ואין בכח נביא אחר לקבל האור הגדול הזה בנבואתו, וזהו אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברי' ל"ד י'), שעל פי פירושנו על מלת פנים מתברר מה שאמרנו, לכן אם יבוא נביא לחדש מצוה או יאמר בנבואה הלכה כפלוני הרי הוא נביא שקר, ולכן הוצרכו י"ג מיעוטין שלא נטעה שבי"ג דברות הללו הושוה אהרן למשה באור הנבואה · מאהל מועד, שרשו יעד, והיעידה היא בלע"ז (דיא בשטיממונג), ולכן נקרא המשכן כן, לפי שהוא המקום המיועד שיראה שם כבוד ה' לדבר עם משה ולצוות על ישראל, וכמפורש להלן עולת תמיד לדורותיכם פתח א"מ לפני ה', אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם (שמות כ"ט מ"ב), כלומר קראתיו אהל מועד, לפי שהוא מיועד לדבר אליך שם, וסמך ואמר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, כי שם נראה כבודו לישראל בשמיני למלואים, ודומה לו ויצא יהונתן השדה למועד דוד (ש"א כ' ל"ה), פי' למקום אשר יעד ואצל האבן האזל לא זמן שקבע לו כמו שחשבו רד"ק והמפרשים ז"ל, וכן בית מועד לכל חי (איוב ל' כ"ג), לאותות ולמועדים (בראשי' א' י"ד), ליעד המקומות הארך והרוחב, וליעד הזמנים, וכן אלה מועדי (ויקרא כ"ג ד'), ושם אפרש עוד בעז"ה, ובפי' ס' בראשית פרשתיו · מאהל מועד, הדביר וההיכל נקראים א"מ, והעזרה נקראת פתח א"מ או חצר א"מ, וכמ"ש לפנינו (פסוק ג') ולפי שהדבור היה מעל הכפרת מבין שני הכרובים, וכאן אמר מא"מ, למדנו שלא היה משה שומע הקול עד שבא אל אהל מועד, וזהו ששנו בת"כ מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל מועד וכו', מא"מ יכול מכל הבית כלו וכו' ת"ל מבין שני הכרובים דברי ר' עקיבא, ועל הפסק הקול אמר דברי ר' עקיבא, וראיה לדברנו מספרי פ' נשא כתוב א' אומר ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובי' (שמות כ"ה כ"ב), וכתוב א' אומר וידבר ה' אליו מא"מ, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהן ובבוא משה אל א"מ לדבר אתו וישמע את הקול וגו' מבין שני הכרובים (במדבר ז' פ"ט), משה בא אל א"מ וקול יוצא משמי שמי' לבין שני הכרובים ומדבר אליו, ואם הכתוב השלישי דומ' לראשון שבשניה' אמר מבין שני הכרובי'? ההכרע' היא מתחלת הכתו' ובבוא משה אל א"מ וישמע את הקול וגו' למדנו שהיה צריך לבוא אל א"מ, ואם לא היה שומע, ולמדנו שהיה הדבור נפסק ולא יצא חוץ לא"מ, וזהו ששנה משה בא אל א"מ וקול יוצא וכו', וזהו הן דברי ר' עקיבא בת"כ · והבן ·

Kap. 1. V. 1. ויקרא אל משה וגו׳. Hieße es: ויקרא ה׳ אל משה וידבר אליו so würde das Rufen als ein selbständiger, von dem Sprechen getrennter Akt, etwa als das Zusichrufen, um mit ihm zu reden, erscheinen. So aber erscheint es als ein zum Sprechen gehörender und daßelbe näher bestimmender Akt: es rief und sprach Gott zu Mosche, das sich mitteilende Wort war durch einen Ruf an Mosche eingeleitet. Es dürfte damit das Faktum der Gottesrede an Mosche eben als Wort Gottes an Mosche gegen jede missbräuchliche Missdeutung sichergestellt sein, die die mosaische Gottesoffenbarung an Mosche so gerne in eine Offenbarung in Mosche und aus Mosche verwandeln, und sie mit allem jenem mantischen Wahn einer sogenannten Ekstase, oder einfach mit einer sich im Innern des Menschen vollziehenden, von dem Menschen ausgehenden Begeisterung zusammenwerfen und so auch das "Judentum", die "jüdische Religion", wie alle anderen religiösen Erscheinungen auf Erden lediglich zu einer "zeitlichen Phase in der Geschichte der Entwicklung des menschlichen Geistes" machen möchte. So nicht. כאשר ידבר איש אל רעהו (Schmot 33, 11), wie das Wort eines Menschen an den andern kommt wie die vom Menschen zum Menschen gelangende Rede rein nur aus dem Innern und dem Willensakte des Redenden stammt und mit keiner Faser aus dem Gemüte des Hörenden keimt, und nichts im Innern des Hörenden das zu vernehmende Wort erzeugt, oder auch nur im geringsten zu dessen Erzeugung beiträgt, also war das Gotteswort an Mosche rein nur Gottes Rede. Nicht aus Mosche Innerem, von außen kam es an Mosche, rief ihn heraus aus dem jedesmaligen Gedankenleben seines eigenen Geistes, um aufzuhorchen auf das, was Gott zu ihm aussprechen wollte. Dieser der Gottesrede vorangehende Ruf beseitigt eben jede Vorstellung irgend eines der Gottesrede etwa in Mosche Innerem vorangehenden Vorgangs, charakterisiert Gott allein als den Redenden und Mosche rein nur als den Hörenden. Das Wort Gottes an Mosche wär ein in keiner Weise von diesem provoziertes, oder auch nur ein von ihm in vorhinein geahntes; es trat als ein völlig historisches Ereignis an ihn heran. Vielleicht ist dies auch der Sinn jener Äußerung, mit der die Weisen (ספרי zu Dewarim 34, 10) unter anderem den charakteristischen Unterschied der Prophetie Mosche und Bileams zeichnen: משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו "Mosche wusste nicht, wann Gott mit ihm sprach, bis in dem Augenblick, in welchem er mit ihm sprach; Bileam aber wusste zuvor, wann Gott mit ihm sprach." Es ist nicht unmöglich, daß hiermit Bileams Prophetie eine vorhergehende Extase in ihm voraussetzt, wovon jedoch bei Mosche keine Spur. Vielleicht wird daher auch Bileams Prophetie durch וַיִקָר ד׳ אל בלעם somit das Werden des Gotteswortes an Bileam gleichsam als etwas Passives ausgedrückt, es war von Bileam provoziert, etwa durch eine vorhergehende selbsttätige Erhebung seiner geistigen Stimmung bedingt, Bileam "suchte" ja das Wort Gottes. An Mosche aber trat das Wort Gottes ohne irgend welche Vorbereitung und Vorahnung desselben hinan. Vielleicht ist daher auch das א׳ in ויקרא klein, זעירא um eben dieses, Mosche Prophetie kennzeichnende völlig "Unvorbereitete" anzudeuten. Von dem Worte Gottes an Mosche konnte man sagen: קל) וַיִקָר אל משה), es trat als ein von ihm völlig unvorhergesehenes Geschehnis an ihn heran. Dieser, die Gottesrede an Mosche charakterisierende, ihr vorangehende "Aufruf zum Vernehmen" wird daher im ספרא z. St. als ein den Beginn einer jeden von Gott an Mosche erfolgten Anrede ein leitender Vorgang bezeichnet, und wird er nur hier bei dem ersten Worte aus dem אהל מועד sowie bei dem allerersten Worte an Mosche aus dem Dornbusch (Schmot 3, 4) und dem ersten Worte vom Sinai (Schmot 19, 3) besonders bemerkt, um uns eben zu sagen, daß bei aller Verschiedenheit der Veranlassungen und allen verschiedenen Örtlichkeiten, aus dem einsamen Dornbusch, von dem in flammenden Wettern dem Volke entgegenlodernden Sinai, in der Stille des Zusammenkunftszeltes, das Wort Gottes an Mosche immer in gleicher Weise erging.
מאהל מועד לאמר. Das אהל מועד vergegenwärtigte die Auf- und Übernahme des göttlichen Gesetzes als Zentralseele der Nation, die materielle und geistige Wohlfahrt der Nation als durch das Gesetz gewährt und in inniger Durchdringung der Verwirklichung des Gesetzes geweiht, und, in Folge dieses vom Gesetze aus geordneten und durch das Gesetz geleiteten Nationallebens: die Gegenwart der göttlichen Herrlichkeit im Volke. Alles dieses sprach das אהל מועד als das zu erreichende Ideal des Volkes aus. Die Wege zur Verwirklichung dieses Ideals bilden den Inhalt der in diesem Buche der אהל מועד, offenbarten Gesetze. Sie stammen nicht nur örtlich aus dem תורת כהנים sie sind auch begrifflich nichts als die Konsequenzen desselben: sie resultieren aus ihm.