Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ומן המקדש לא יצא. אֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר הַמִּטָּה (סנהדרין י"ח), וְעוֹד מִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן, וְכֵן מַשְׁמָעוֹ: אַף אִם מֵתוּ אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לָצֵאת מִן הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה:
ולא יחלל את מקדש. שֶׁאֵינוֹ מְחַלֵּל בְּכָךְ אֶת הָעֲבוֹדָה, שֶׁהִתִּיר לוֹ הַכָּתוּב, הָא כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁעָבַד אוֹנֵן חִלֵּל (זבחים ט"ז; סנהדרין פ"ח):
Das Heiligtum verlasse er nicht, er folge nicht der Bahre; ferner entnehmen von hier unsere Lehrer, daß der Hohepriester als Trauernder Opfer darbringen darf (Sanh. 84a); und so ist die Bedeutung, auch wenn sein Vater und seine Mutter gestorben sind, braucht er nicht das Heiligtum zu verlassen, sondern darf den Dienst verrichten. Und er entweihe nicht das Heiligtum, dadurch entweiht er nicht den Opferdienst, da es ihm der Vers erlaubt hat; wenn aber ein gewöhnlicher Kohen als Trauernder den Dienst verrichtet, entweiht er ihn.
ומן המקדש לא יצא , ללכת אחר מטת אביו ולהתאבל עליו , מבלי שיטמא לה, ותלה האזהרה במקדש , ולא אסר עליו לצאת מביתו , לפי שלא אסר עליו להתעגב ולבכות על מיתת קרוביו , כי זה דרך כל אדם , והגון לו וחייב לספוד ולבכות עליהן , ולר' מאיר (סנהדרין דף י"ח ע"ב) יוצא אפילו אחר המטה , ור' יהודה שאוסר לפי שחושש שבמר נפשו ישכח כהונתו ויגע בטומאה הרי שלדעת כלם מתאונן ומתעצב עליהן , אלא מן המקדש לא יצא , ממעשיו שעושה במקדש לא יצא שאם עוסק בעבודה ושמע שמת לו מת , אסור לו להניח עבודתו ולצאת , שאם יניחנה מעצבת לב , צריך לבכות ולהתאבל על מתו, לעון יחשב לו , שבהיותו קדוש ה' וגדול מכל אחיו , תרב קדושתו ושמחת לבו בעבודת ה' מרוב כל , ויתרומם על העצב ועל תמרור נפשו גם במות שארו הקרוב אליו , וכמו שפרשנו למעלה (פרשה י"ט ב') שזהו דרך הקדושה , אבל היא רק מדרגת קדושת כהן גדול , שאפילו שאר הכהנים הקדושי' גם הם לאלהיהם אינן חייבין ביתרון הקדושה הזאת , ונצטוו להטמא לקרובים האמורים בענין וכשעובדים באנינות מחללים עבודתם , כי יודע השם שאין זה בכחם להתרומם גם על העצבון הזה ולעבדו בשמחה · ולא יחלל וגו' , שאם בעצבת לבו יניח העבודה ויצא , הרי הוא מחלל את מקדש אלהיו , כלומר שנוהג בו מנהג חול , שמניח לפעמים דבר בשביל דבר אחר שנחשב בעיניו יותר, והוא חייב להראות שחפץ בעבודת אלהיו יותר מכל , וכמו שכתוב וידם אהרן (פרשה י' ג') ובארנוהו שם , ובכלל זה שמענו שאל יקטן בעיניו לאמר איכה אעבוד את אלהי , ותקראנה אותי כאלה , אלא ולא יחלל את מקדש אלהיו , ותפרש הוי"ו לנתינת טעם כי לא יחלל את המקדש , שראוי הוא לעבוד אונן , וממילא נשמע שכהן הדיוט שעבד אונן חלל , וכמ"ש (זבחים דף ט"ז ע"א) אונן דמחיל עבודה מנא לן , דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל, וא"כ דברי הברייתא בת"כ שאמרה ומן המקדש וגו' אזהרה שלא להניח עבודה ולצאת , וסוגית התלמו' בזבחי' עולים כהוגן וכהלכה · אלהיו , בכנוי , בעבור רוב דבקות לבו בה' , וכן קדושים יהיו לאלהיהם (פסוק ו') ובארנוהו (פרשה ד' ך"ג) · כי נזר שמן משחת אלהיו עליו , שמן משחת אלהיו הוא עליו נזר , כמו ציץ הזהב נזר הקדש (פרשה ח' ט') , כמו עטרה , ונקרא נזר שמזיר אותו מכל אחיו , שגדולתו רבה עליהן , לכן נופל על כל דבר קדוש , כמו שמן המשחה שמזיר את הנמשח בו מכל העם למעלה ולכבוד , וכן על מלכי בית דוד הנמשחים בשמן זה נאמר ועליו יציץ נזרו ( תהלים קל"ב י"ח) , וכן נושא הציץ שעליו חקוק השם קראו נזר הקדש , וכן בנזיר כי נזר אלהיו על ראשו ( במדבר ו' ז' ) , והכלל זאת המלה על גדלה של קדושה , בהיותו פרוש מן הטומאות ומן התאוות , ורמז הכתוב במלת נזר גם על הכהנים הגדולים שהיו בבית שני שאינן משוחים בשמן המשחה אבל ציץ נזר הקדש עליהם, וכן אמרו בת"כ · אני ה' , אמרו בת"כ להגיד מה גרם , כלומר אני ה' יוצר נפשו , ואני יודע כי כחו רב לעמוד בכל אלה :
