Die Torah - Die fünf Bücher Mose
השמעים. אֵלּוּ הָעֵדִים:
כל. לְהָבִיא אֶת הַדַּיָּנִים (ספרא):
את ידיהם. אוֹמְרִים לוֹ דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ, וְאֵין אָנוּ נֶעֱנָשִׁים בְּמִיתָתְךָ, שֶׁאַתָּה גָרַמְתָּ לְךָ (שם):
כל העדה. בְּמַעֲמַד כָּל הָעֵדָה, (מִכָּאן) שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ (עי' שם):
Die es gehört haben, das sind die Zeugen; alle, fügt die Richter hinzu (Tor. koh.). Ihre Hände, sie sagen zu ihm, dein Blut komme über dein Haupt; wir aber werden wegen deiner Tötung nicht gestraft; denn du hast es dir selbst zugezogen (Tor. koh.). Die ganze Gemeinde, in Gegenwart der ganzen Gemeinde (Tor. koh.); von hier geht hervor, daß der Bote eines Menschen ihm gleich ist.
הוצא , מבנין הכבד הכיסף , כמו הושב את אביך (בראשית מ״ז ו׳) , שיצוה לשלוחי ב״ד שיוציאוהו · מחוץ למחנה , ישראל · וסמכו כל השמעים וגו׳ , פי׳ רש״י ז״ל השומעים , אלו העדים , כל לרבות את הדיינים , את ידיהם , אומרים לו דמך בראשך ואין אנו נענשין במיתתך שאתה גרמתה לך , ולפי׳ זה ראוי להעשות כן בכל יוצא ליהרג , ואפשר שחלוק מקלל משאר עוברי עברה , שהשמיע לאזני העדים השומעים עון פלילי כזה , ואוי לאזנים שכך שומעות , ועוד שהעדים צריכין להגיד בפיהם מה ששמעו , וכמו ששנינו במשנה (סנהדרין דף נ״ו ע״א) , וכן הדיינין שומעים מפי העדים הנאצות האלה , והרי היו חייבים לקרוע על עדותן , כמו שאמרו שם , לכן תומכים ידיהם על ראשו , לומר אתה גרמת לנו כל זאת , נקיים אנחנו , ואשמתינו תחול על ראשך , כענין סמיכת ידי הכה״ג על ראש השעיר המשתלח , שנותן עליו את עון בית ישראל · כל העדה , במעמד כל העדה , מכאן ששלוחו של אדם כמותו , מפי׳ רש״י ז״ל וכן הוא בת״כ , ולפי פשוטו ירמוז שכל הרואה לרגום הנבל הזה עושה מצוה , לכבוד ה׳ אלהיו : (טו) כי יקלל אלהיו , אמרו רבותינו כי יקלל בכנוי ונשא חטאו הרי הוא בכרת נאמר כאן ונשא חטאו ונאמר להלן חטאו ישא האיש ההוא , מה להלן כרת אף כאן כרת , אבל נוקב שם ה׳ שהוא שם המיוחד חייב מיתה , ויאמר ראב״ע ז״ל הנכון שמלת אלהים שם התאר , והמלאכים יקראו אלהים , וכן הדיינין , ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל , אך אם יפרש השם הנכבד , שאיננו שם התאר ולא יתערב עם שם , כי הוא לבדו , והנה הטעם בעת שיקלל אם יפרש השם יומת בנקבו שם כאשר עשה בן המצרי , ולמען כבוד השם לא נזכר , ויפה פי׳ , וזה טעם שעל הכנוי בכרת , כי השם לבדו יודע פשעו , והוא יכריתהו מארץ חיים , אבל מפרש השם המיוחד יומת , ומלת יקלל שבכתוב זה נמשך לכתוב השני , כי לכבוד השם הנכבד והנורא המפירש בכתוב השני נאמר שמם ונוקב , כלומר אם בקללתו פירש השם יומת , אבל למעלה שאמר ויקלל אמר מלת השם תחת שם בן ד׳ אותיות , ובגמרא (סנהדרין שם נ״ו ע״א) שאנו שמא ונוקב שם ה׳ יומת , שפירש השם באותיותיו אעפ״י שלא קלל יתחייב , ואזהרתו את ה׳ אלהיך תירא , כלומר שתירא רוממיתו וכבודו , והוא נגד כבודו לפרש שמו , והשיבו שאזהרת עשה אינה אזהרה , ולא מצינו שהזהיר עליו בל״ת , ורש״י ז״ל פי׳ ונוקב לשון קללה כמו מה אקוב , ואין כוונתו , שאין נוקב אלא לשון קללה , שהרי למעלה על ויקב פי' כתרגומו ופריש , אבל נוקב זה פרושו לשון קללה , לפי שעל פרישת השם אינו חייב , כמו שהוכיחו בגמרא , ושאלת התלמוד, הוא על דרך משא ומתן של הלכה , כי לפי הפשט נשמע ממלת יקלל שבראש הכתוב וכמו שאמרנו : (טז) רגום ירגמו בו כל העדה , כאן אמרו בת"כ יהיו כל העדה כבעלי דבב' לו, וזה כמו שפרשנו (פסוק י"ד) . כגר כאזרח , אפילו גר תושב וגוי מתגורר בארצנו, כשיקלל ויפרש השם יומת . בנקבו שם יומת , יראה בעיני לפי שחזר לומר בנקבו שם יומת , ובו הוא מדבר , גם לא אמר השם כמו למעלה , שבא גם על מקרא שלפניו שאמר כי יקלל אלהיו בכנוי ונשא חטאו , ואמר עתה בנקבו שם יומת הכולל כל השמות, אם פירש שם המיוחד יומת בידי אדם , ואם פירש כנוי יומת בידי שמים בכרת , כי מלת יומת גם על מיתה בידי שמים , כמו והזר הקרב יומת (במדבר א' נ"א) , שהוא בידי שמים , ויש לדעתי הבדל בין מות יומת ליומת וכמ"ש (פסוק ך"א) :

V. 14. הוצא את המקלל. Die Richtstätte musste nach Sanhedrin 42b חוץ לג׳ מחנות außerhalb des מחנה ישראל außerhalb der Stadt sein, und wenn das Gericht seinen Sitz außerhalb der Stadt hatte, so musste die Richtstätte außerhalb des Gerichtshofes und zwar entfernt von demselben sein, כי היכי דלא מתהזי ב׳׳ד רוצחין, damit es nicht erscheine, als ob das Gericht in dem "Richtschwert" sein erheblichstes Attribut erblicke. War ja überhaupt – wie dies in der Arbeit über den Zeugenbeweis im jüdischen Kriminalrecht, Jeschurun Jahrgang Xll. S. 143 ff., treffend nachgewiesen ist, – nicht sowohl die Verurteilung als vielmehr die Freisprechung das wesentliche Attribut des Gerichtsressorts. Das strafverhängende Urteil ward schon in der התראה der anklagenden Zeugen dem Gerichtshof entgegengebracht, dessen eigentliche Aufgabe in der Untersuchung dieses fertigen Urteils und in der möglichen Auffindung freisprechender Motive bestand, אי נמי, oder, heißt es (daselbst), es war darum die Richtstätte fern von dem Gerichtshofe, כי היכי דתיהוי ליה הצלה, damit durch die Entfernung eine gehörige Zeit zwischen der Verurteilung und der gleich darauf zu vollziehenden Hinrichtung eintrete, in welcher noch durch Auffindung freisprechender Motive das Urteil rückgängig gemacht werden konnte. Denn אחד עומד על פתח ב׳׳ר וכו׳, denn, wenn der Verurteilte hinausgeführt wurde stand, einer vor der Türe des Gerichtshofes mit einem Tuche in der Hand, und ein Reiter stand in solcher Entfernung, daß er ihn sehen konnte; glaubte einer vom Gerichte noch ein freisprechendes Motiv gefunden zu haben, so winkte jener mit dem Tuche und der reitende Bote eilte und hielt die Hinrichtung auf. Ja, ואפי׳ הוא אומר וכו׳, ja selbst wenn der Verurteilte selbst auf dem Wege zur Hinrichtung äußert, er habe noch etwas zu seiner Verteidigung vorzubringen, führt man ihn ein- und zweimal wieder zurück, und אפילו ארבעה וחמשה פעמים, und selbst vier- und fünfmal ובלבד שיש ממש בדבריו, wenn nach Ansicht der zu diesem Behufe ihn begleitenden zwei Gesetzeskundigen sein Vorbringen einigen Schein von Bedeutung hat (daselbst 42b und 43a).
וסמכו: siehe zu Kap. 1, 4. כל השומעים: die Zeugen, die die Lästerung gehört und die Richter, die das Verbrechen durch die Zeugenaussage vernommen (ת׳׳כ z. St.). ורגמו אתו siehe zu Kap. 20, 2. — ת׳׳כ) עדים במעמד כל העדה :כל העדה z. St.), es sind zunächst die Zeugen, die das durch sie provozierte Strafurteil zu vollziehen haben, und nur subsidiarisch treten auch andere ein (siehe Dewarim 17, 7). Allein in nationaler Öffentlichkeit ist der Akt zu vollziehen; denn nur in Vertretung der Nation wird er vollzogen.