Die Torah - Die fünf Bücher Mose
שבת לה'. לְשֵׁם ה', כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית (עי' ספרא):
Einen Sabbat dem Ewigen, dem 2 Ewigen zu Ehren; ebenso wie beim Sabbat der Schöpfung (Ex. 20, 10) steht (Tor. koh.).
דבר אל בני ישראל , כשנגמר בספר זה לצוות על קדושת הגוף והמחשבות התחיל לדבר בקדושת הארץ השמטה והיובל , שאם יבטלום יתחייבו גם עליהן גלות הארץ , כמו על העריות ועל ש"ד וע"ז , וכמו שאבאר בעז"ה בפרשת בחקותי . כי תבאו , לאחר ירושה וישיבה , שיש לכל אחד נחלתו בארץ , וכנראה מפסוק שש שנים תזרע שדך וגו' . אל הארץ , המיוחדת, היא ארץ כנען . אשר אני נתן לכם , אבל מה שאיני נותן לכם , אעפ"י שהיא מכלל המתנה שנתתי לאברהם , כגון קיני וקנזי וקדמוני שהן עמון ומואב וארץ אדום ועד נהר פרת , אין שביעית נוהג בהן , שהרי איני נותן אותן לכם , ומי שקונה בהן שדות וכרמים , אין שמטה נוהגת בהן . ושבתה , לשון שביתה פרשנו ( פרשה ך"ג ד') שענין המלה הפסק ובטול , וכן כאן תפסוק הארץ מהצלמית זרועיה , כי לא תזרע ולא תעבד , ולא שיה אפשר לתלות השביתה באדם , ולומר ובשנה השביעית תשבות מעבודת הארץ, שאינו דומה לשביתה האמורה בשבת , שהיא חובת הגוף בכל מקום ובכל זמן , אבל עבודה בשביעית אינה אסורה אלא בארץ , ובארץ אחרת מותר לזרוע ולקצור , ואין השביתה אלא לארץ . שבת לה' , פי' רש"י ז"ל לשם ה' , כמו שנאמר בשבת בראשית , ובת"כ שנו ( פסוק ד' ) שבת לה' , כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה' , כך נאמר בשביעית שבת לה' , שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור , כל מלאכה שבשדך , וכל מלאכה שבכרמך וכמ"ש בעז"ה , ורבינו ז"ל שפי' לשם ה' , כוונתו פשוטה , כמו יום מנוחה שהוא לשם ה' , לפי שבו שבת מכל מלאכתו לא להנאת עצמו ולהתענג בו , כן שנה שביעית שבת לשם ה' , שהוא בוראה הוא קוננה , לו הארץ ומלואה , ולכן צוה על שביתת השנה השביעית , זכר ליום השביעי שבו שבת מכל מלאכתו , לא שתכוון שתשבות הארץ אחת לשבע שנים , כדי שתוסיף תת כחה , כמנהג עובדי אדמה , ומה שטען רמב"ן ז"ל שכל המועדים הם לשם ה' , ולא נאמר באחת מהן לה' , אלא יאמר יהיה לכם שבתון ובי"ה"כ אמר שבת שבתון יהיה לכם , אינו טענה שהם בחג המצות אמר חג המצות לה' , כלומר לשם ה' , לא להנאתך , וכן חג הסכות שבעת ימים לה' , ואם בי"ה"כ וסכות אמר גם לכם , הרי בשבת אמר ג"כ קדש היא לכם , ובשמטה והיתה שבת הארץ לכם , ולאכם הסיע הרא"ם ז"ל כוונת רש"י ז"ל לדעת רמב"ן ז"ל שכוון לדרך הסוד , ועוד אכתוב דעתי בפרשה בעז"ה ( פסוק ה' ) :

V. 2. כי תבאו אל הארץ. Aus den wiederholten Ausdrücken כרמך ,שדך der folgenden Verse lehrt ת׳׳כ die Bestimmung, daß das שמטה-Gesetz erst dann einzutreten hatte, als bereits das Land nach Familien und Häusern verteilt war, so daß כל אחד ואחד מכיר חלקו, jeder sein ihm zugewiesenes Eigentum hatte, also erst nach שבע שכבשו und שבע שחלקו, nach den sieben Jahren, die die Eroberung, und ferneren sieben Jahren die die Verteilung dauerte. Mit dem fünfzehnten Jahr begannen sie den ersten שמטה Zyklus und das einundzwanzigste Jahr war das erste שמטה-Jahr. — ושבתה הארץ שבת לד׳: was שבת בראשית, der siebte Tag, in Beziehung auf die Erde ist, das ist das siebte Jahr in Beziehung auf das Land. Jener ist ein Tag der Huldigung Gottes als des Schöpfers und Herrn der Welt, dieses ist ein Jahr der Huldigung Gottes als Eigners und Herrn des Landes (vergl. zu Kap. 23, 32).