Die Torah - Die fünf Bücher Mose
וטמאתו עליו. בְּטֻמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֲבָל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא אֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת אֶלָּא אַזְהָרַת והבשר אשר יגע בכל טמא וגו'; וְאַזְהָרַת טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַטָּהוֹר אֵינָהּ מְפֹרֶשֶׁת בַּתּוֹרָה, אֶלָּא חֲכָמִים לְמָדוּהָ בִּגְזֵרָה שָׁוָה; שָׁלוֹשׁ כָּרֵתוֹת אֲמוּרוֹת בְּאוֹכְלֵי קָדָשִׁים בְּטֻמְאַת הַגּוּף, וּדְרָשׁוּם רַבּוֹתֵינוּ בִּשְׁבוּעוֹת אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לְלַמֵּד עַל קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו:
Wenn seine Unreinheit auf 20 ihm ist, der Vers spricht von dem Fall, daß der Mensch unrein ist; wenn aber ein Reiner Unreines genießt, wird er nicht mit Ausrottung bestraft; sondern er übertritt ein einfaches Verbot. Fleisch, das irgend etwas Unreines berührt... Das Verbot für den Unreinen, der Reines ißt, steht nicht deutlich in der Thora; sondern die Weisen haben es durch eine גזרה שוה gelernt; dreimal steht Ausrottung bei denen, die Heiligtümer in Unreinheit des Körpers genießen; und unsere Weisen haben diese Verse in Schebuot (7a) erklärt; einmal als Regel und einmal als Beispiel und einmal, um das nach dem Vermögen sich richtende Opfer (5, 2, 3) zu erklären; daß es nämlich für eine Verunreinigung des Heiligtums und seiner Heiligtümer vorgeschrieben sei. Und das Fleisch, jeder Reine esse Fleisch, das heißt, wenn ich dir auch bei Sünd- und Schuldopfer verboten habe; daß diese nämlich, wenn sie außerhalb der Vorhänge kommen, verboten sind, wie es heißt (6, 9), im Vorhof des Zeltes der Offenbarung sollen sie es essen; aber bei diesem Fleische sage ich dir, jeder Reine esse Fleisch, selbst inmitten des ganzen Volkes.
והנפש אשר האכל בשר מזבח השלמים אשר לה', והוא הדין לכל הקדשים, ומקרא מפורש כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכלו עד אשר יטהר (פרשה כ"ב ג' וד') , כפי פשט המקרא שם הזהיר לבני אהרן שלא יאכלו קדשי קדשים בטומאת הגוף, ואין צורך להזהיר עליהן ישראל, שאפילו זר טהור לא יאכל קדש, וכאן הזהיר לכל ישראל על בשר זבח השלמים הנאכלין לכל אדם שלא יאכלוהו בטומאת הגוף, אבל חכמים ז"ל דרשוהו במדת כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שלמים מיוחדים קדשים שקדושתן קדושת מזבח, אף אין לי אלא כל דבר שקדושתו קדושת מזבח יצאו קדשי בדק הבית, ולמדנו שפי' אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' הנאמר בפרשת אמור אינו אלא קדשי מזבח. וטמאתו עליו, בעוד טומאתו עליו, שטומאה יוצא מגופו, כמו זב ומצורע ובעל קרי. אבל כשנטהר מטומאתו מותר לאכול קדשים, לכן אין לפרשו על טומאת בשר קדש, שאיפו יוצא מידי טומאתו לעולם, ועוד טמאתו טומאת עצמו שיוצא מגופו, כי נוגע בטומאה אינו טומאתו, וטומאת בשר איננו אלא על ידי נגיעה, ועוד למדו חכמים בג"ש שמדבר על אוכל קדש בטומאת הגוף, והכל פשט המקרא:
